בדרך לבסיס בצפון, אביב 1988.
רחל לא מאמינה שקיבלה בדיוק את השיבוץ שביקשה. התפקיד שהכי
רצתה, בבסיס סגור בצפון. אירית יושבת לידה באוטובוס, מסתכלת החוצה מהחלון ואומרת
בקול מתוח: "אני לא מבינה למה שולחים אותי לצפון, רציתי לדרום."
"אולי לא התפנו שם תקנים." אומרת רחל.
"אולי."
האוטובוס מפלס את דרכו בכביש המתפתל, ככל שהם מגביהים הנוף
הופך ירוק יותר, המדרונות תלולים יותר.
"ממש יפה כאן." רחל אומרת.
"אני מעדיפה את המדבר." אירית עונה. רחל מגלגלת
עיניים, לצד השני, שלא תראה.
הן ממשיכות בשתיקה עד שהן מגיעות לבסיס.
השומר בשער מתקשר ומבקש מהן לחכות. אחרי כמה דקות מגיע לשער חייל במדי ב' ומבט עייף. "בואו, החדר שלכן במגורי בנות, אחר כך תרדו לבונקר ותדברו עם המפקד." הן הולכות אחריו בכביש הראשי של הבסיס.
היער הירוק שרחל אהבה, לא נכנס לבסיס - האדמה חשופה, בלי עצים שיתנו צל. כמה צריפים מחוברים ביניהם בכבישי עפר, לא המקום הכי מזמין שראתה, אבל זה לא מפריע לה.
החייל עוצר ליד אחד הצריפים ואומר: "תכנסו לחדר 3, זה החדר שלכן. תהיו בשקט כי נעה אחרי משמרת לילה."
הן נכנסות לצריף מחפשות את חדר מספר 3 ופותחות את הדלת בשקט.
ארבע מיטות צבאיות, על אחת מהן ישנה חיילת. הן שמות את התיקים שלהן על שתי מיטות ריקות,
ופונות לדלת. החיילת שישנה, מרימה את הראש ואומרת להן בקול מנומנם: "היי.
מצטערת שלא באתי לקחת אתכן מהשער, אני אחרי משמרת. אני נעה."
אירית ורחל מסתכלות זו על זו ורחל אומרת: "הי נעה,
אנחנו רחל ואירית. אנחנו יורדות לשיחה עם המפקד. נתראה אחר כך!" נעה מהנהנת
בראשה וחוזרת לישון.
הן יוצאות והחייל עדיין שם. "בואו" הוא אומר. הן
הולכות אחריו. "אני לא מבין למה הביאו עוד בנות." הוא אומר. רחל לא
בטוחה שהבינה נכון. "מה אמרת?"
"זה לא תפקיד שמתאים לבנות. זה קשה מדי. תראי מה קרה
לנעה."
"מה קרה לנעה?"
הוא מסתכל עליה במבט זועף. "לא משנה. זה לא מתאים
לבנות."
"למה זה לא מתאים לבנות?"
הוא מושך בכתפיו וממשיך ללכת. הן יורדות בכביש תלול, ומאחורי
אחד העיקולים נגלה לפניהן הבונקר: חזית בטון עצומה, רחבה בהרבה מכל הצריפים
שבבסיס, נעוצה בצלע ההר. למרות שלכאן רצתה להגיע, רחל מהססת לפני שהיא עוברת בפתח.
"נו בואו!" אומר החייל, והם נכנסים. בפנים עמדת שמירה והחייל אומר
לשומר: "אלו החדשות שלנו, הן איתי, יכינו להן תג אחר כך."
"חדשות שלכם? יפה לכם בנות." השומר אומר בחיוך.
החייל נוהם משהו לא
ברור ועובר את השער, הן הולכות אחריו.
הן יורדות במדרגות בטון. האוויר דחוס, אורות פלורוסנטיים
מאירים מסדרונות לא נגמרים שלאורכם דלתות סגורות. החייל עוצר ליד אחת הדלתות ופותח
אותה. הם נכנסים לחדר מלא אנשים. חיילים וחיילות יושבים על כסאות, חלקם מדברים,
חלקם צוחקים ולכולם אוזניות על הראש. מדי פעם אחד החיילים צועק משהו לכוון הבמה
החשוכה שבקצה החדר. הם מתקרבים לבמה ועולים עליה. היא מלאה במסכי מחשב, שקצין
וחייל במדי ב' יושבים מולם בסבר פנים רציני.
"הי בני!" הקצין אומר לחייל שאיתן.
"הבאתי את החדשות, כמו שביקשת."
הקצין מסתכל עליהן ואומר: "אתן יכולות לחכות בצריף עד
שחיליק יבוא."
הן מסתכלות עליו, לא מבינות. "הצריף הוא המשרד שם
בצד" מסביר הקצין, "וחיליק הוא המפקד."
רחל מסתכלת בחדר. יש משהו מאוד חי במקום הזה. האלחוטנים
קוראים לכיוון הבמה והחייל רושם מה שהם אומרים. הקצין מסתכל על הרישום. חייל נוסף
מגיע ורושם נקודות ציון על לוח לבן. המסכים מלאי אורות מרצדים. מתח באוויר, מתח
טוב.
"בנות, תיכנסו לצריף, אל תישארו על הבמה." אומר
הקצין.
רחל יורדת מהבמה בחוסר חשק והן נכנסות לצריף. הקולות מבחוץ
הופכים עמומים כשהן סוגרות את הדלת מאחוריהן. ריח של קפה שחור ונייר ממלא את אויר החדר,
שבו שולחן גדול שעליו טלפון וערימת ניירות מלאי כתב צפוף. ומאחורי השולחן כיסא
גדול ובצד השני של השולחן שני כסאות, שהן מתיישבות עליהם. רחל מסתכלת מסביב. מדפים
על גבי מדפים מלאי סקירות וקלסרים. מתחת למדפים שולחן משרדי ועוד כיסאות. הן
שומעות צחוק מבחוץ ורואות שעוד קצין הצטרף לחיילים על הבמה. הקצינים והחיילים יושבים
ביחד, צוחקים בקול רם ומסתכלים לחדר, אליהן.
אירית אומרת לרחל: "הם יושבים וצוחקים עלינו. איזה
מגעילים." רחל נאלצת להסכים איתה. "נצטרך לגרום להם לא לצחוק עלינו."
אירית מגלגלת עיינים: "בהצלחה עם זה."
קצין גבוה עם שיער בהיר נכנס לצריף, מסתכל עליהן ואומר:
"שלום בנות. ברוכות הבאות לבסיס, אני חיליק."
"אני רחל."
"אני אירית."
הוא מתיישב מאחורי השולחן ואומר: "בסדר גמור. אני מבין
שכבר מצאתן את החדרים שלכן. המסלול שלכן כאן מתחיל בהסמכה תיאורטית שרק אחריה תתחילו
את ההסמכה המעשית. בהסמכה התיאורטית תלמדו את הרקע שיאפשר לכן להתחיל לעבוד בחדר,
וזה ייקח בין חמישה לשמונה שבועות. אחרי מבחן ההסמכה שלכן תצאו לרגילה. אחריה
תתחילו בהסמכה המעשית."
"ומה אם נסיים לפני חמישה שבועות?" רחל שואלת.
חיליק מסתכל עליה במבט מופתע ואומר: "אתן לא
תסיימו."
"ואם כן?" רחל מתעקשת.
"אז תצאו לרגילה ותתחילו לעבוד." חיליק צוחק. "אבל
זה לא יקרה."
"אולי כן." רחל אומרת.
חיליק מסתכל עליה ומהנהן. "נחיה ונראה. טוב. סיימנו,
אתן יכולות לפתוח את הדלת. יש שיחת צוות עכשיו. תישארו."
רחל פותחת את הדלת, והחיילים והקצינים שחיכו בחוץ נכנסים
ומתיישבים על השולחנות ועל הריצפה. היא ואירית מתיישבות על הכיסאות בצד וחיליק
מתחיל לדבר אל הקבוצה. הוא מדבר על המבצעים שקרו השבוע ועל התפקוד של הצוות. מדי
פעם הוא שואל שאלות והקצינים והחיילים בחדר עונים לו. רחל מרותקת לחדות ולדיוק של
הדוברים. אפילו כשהם יורדים אחד על השני הם שנונים, היא חושבת.
לקראת סיום, חיליק אומר: "טוב. מחר אני יורד למפקדה
לשיחות ואברר איפה הבנות היפות שהבטיחו לנו." כולם צוחקים ורחל לא מאמינה למה
שהיא שמעה. זה כל כך מגוחך שהיא כמעט מחייכת, אבל אז היא רואה את אירית, מכווצת,
עיניים בריצפה, כאילו קיבלה סטירה.
רחל נושמת עמוק, מרימה את הראש ואומרת לחיליק: "יפות
יותר מכם? זה באמת יהיה אתגר."
הצחוק בחדר משתתק. כולם מסתכלים עליה, ואז על חיליק, מחכים. חיליק
מסתכל עליה במבט לא ברור ואז אומר: "כן. טוב, הישיבה נגמרה."
החיילים יוצאים מהחדר בשקט. היא ואירית יוצאות אחרי כולן
והולכות ביחד. "אני לא מאמינה שאמרת לו את זה." אירית אומרת.
"גם אני." רחל אומרת. שתיהן נעצרות ומסתכלות אחת
על השנייה.
"איך מישהו כל כך חכם יכול להיות כזה אידיוט?" אומרת
רחל. אירית מנידה בראשה.
"אני מקווה שתגמרי את ההסמכה לפני הזמן. זה ממש יעצבן
אותם." אומרת אירית ומחייכת בפעם הראשונה היום. רחל נזכרת ונבהלת קצת, אבל
החיוך של אירית מדבק. היא מהנהנת ושתיהן ממשיכות ללכת למגורים.
--
"נמאס לי מהמספרים והמפות האלו! אני יוצאת לעשן."
אומרת אירית.
רחל מרימה את ראשה מהרשימות האינסופיות שהיא משננת בשעות
האחרונות. "אוקי." היא אומרת, וחוזרת להסתכל ברשימות. הדלת נפתחת עוד
לפני שאירית מגיעה אליה, ואלון, החייל שאחראי על ההסמכה שלהן, נכנס. "איך
הולך?" הוא שואל.
"פשוט נפלא." אומרת אירית. אלון מחייך חיוך רחב, "עד
כדי כך?" אירית מנסה לשמור על ארשת המיאוס שלה, אבל השפתיים שלה טיפה מתעקלות למעלה.
"מתי אתן חושבות שתהיו מוכנות להבחן על החלק הראשון של
החומר?" אלון שואל.
"עכשיו." רחל עונה.
אירית ואלון מסתכלים עליה בהפתעה.
"את בטוחה?" הוא שואל.
"כן. אני מוכנה."
"אני לא מוכנה." אומרת אירית.
אלון מסתכל על שתיהן וחושב. "אני יכול לבחון אותך עכשיו"
הוא אומר לרחל, "ואותך כשתהיי מוכנה" הוא פונה לאירית. אירית מנידה
בראשה ואומרת: "אני יוצאת לעשן." אלון מתיישב מול רחל ומתחיל לשאול אותה
שאלות על החומר. הוא שואל ורחל עונה. זה לא קל לה, אבל היא זוכרת את רוב הדברים שלמדה.
אחרי עשרים דקות אלון אומר "בסדר. עברת. את יכולה לקחת
הפסקה להיום, אעביר לך את החומר הבא מחר." הוא מחייך אליה ומוסיף: "יפה."
היא מושכת בכתפיים ועונה: "כמה זמן אפשר להסתכל על
מספרים ומפות?"
בסיס בצפון, כמה שבועות אחרי, 1988.
"נו,
איך היה המבחן?" אירית שואלת את רחל. רחל מסתכלת על הצלחת שמונחת לפניה: סלט
מלפפונים עם שמיר, סלט עגבניות עם בצל ועוף אפוי מדי. "קשה, מוזר." רחל
אומרת.
"קשה ומוזר כמו
העוף?" שואלת אירית ודוקרת את העוף בצלחת שלה עם המזלג. רחל מרימה את הראש
ומחייכת,
"פחות." היא אוכלת מלפפון מהצלחת, וממשיכה, "היו שם
דברים שידעתי, והיו שם חלקים שלא הבנתי. הם העבירו לי דיווחים והייתי צריכה לפרש
אותם ולהגיד מה לעשות, ולא תמיד ידעתי מה להגיד." היא מנידה את ראשה.
"הם רוצים לדמות
משמרת, ואיך תגיבי בזמן אמת." עונה לה אירית. "העיקר שסיימת את ההסמכה
כמה ימים לפני סוף חמשת השבועות. הראית להם."
"בקושי עמדתי בזמנים,
ולא בטוח שעברתי." עונה לה רחל.
"עברת. אולי בקושי,
אבל מספיק." קובעת אירית.
אלון ובני מתקרבים לשולחן
שלהם. "חיליק מחכה לך בצריף, אחרי האוכל." אומר אלון.
"עברה?" שואלת
אירית. אלון מחייך, "חיליק יגיד לה."
בני מתיישב לידם ואומר:
"תדעי שגם אם עברת, ההסמכה התיאורטית זה כלום, מה שקובע זה איך תתפקדי
במשמרת."
"וזה לא תפקיד
לבנות." אירית מחקה אותו.
בני מסתכל עליה ועל רחל. "לא
יודע. נצטרך לראות."