בסיס בצפון, חורף 1989
רחל יושבת על הבמה ומעבירה
דיווח למרכז. אחר הצהריים ואין הרבה פעילות. חיליק קודם לתפקיד בכיר יותר והמפקד
החדש שהחליף אותו יוצא מהצריף וקורא לה להיכנס לישיבת הצוות.
"אני אחראית
משמרת." היא אומרת.
"בני יחליף אותך, זה
בסדר, אני רוצה אותך בישיבה".
היא נדחקת עם הקצינים
האחרים והחיילים לחדר הקטן ומתיישבת ליד אלון, שחזר לא מזמן מקצונה. המפקד מתחיל
לסקור את מה שקרה השבוע ואז אומר: "בשבוע הבא יגיעו לכאן מהמרכז, לעשות לנו ביקורת.
לא היתה ביקורת כבר יותר משנה, וחשוב שזאת תעבור טוב. אני רוצה שכולכם תעברו על הסיכומים
של הביקורת הקודמת, כדי שלא נחזור על הטעויות שנעשו בה."
רחל מסתכלת על אלון, והוא מהנהן.
שניהם זוכרים את הקצין ההוא, שלא זיהה את האירוע המדומה בביקורת. כולם חשבו שהוא
יחליף את חיליק, אבל אחרי הביקורת הוא נשלח לתפקיד במרכז. רחל זוכרת גם קצין אחר, שאהבה
לדבר איתו, שלא השלים את ההסמכה מסיבה שהיא כבר לא זוכרת. זה לא מקום קל לקצינים,
אפילו אם הם בטוחים בעצמם, רחל חושבת, מעניין מי יוביל את הביקורת הפעם?
המפקד מבקש ממנה להישאר
בחדר אחרי הישיבה. כשכולם יוצאים הוא אומר לה: "רחל, את תובילי את המשמרת
בביקורת. חשוב לי שתעברי על הסיכומים של הביקורת הקודמת כדי שתהיי מוכנה." היא
מסתכלת עליו, לא בטוחה שהבינה.
"את הכי מתאימה."
הוא אומר. "גם חיליק אומר את זה."
"כן, אבל..."
"רחל, בהצלחה."
הוא אומר, והיא מהנהנת.
כשהיא יוצאת מהחדר היא רואה את אלון. הוא מסתכל עליה
ושואל: "את תובילי בביקורת?"
"כן."
"זה בסדר."
רחל מסתכלת עליו ומתחילה
להגיד: "אה, אני..."
"זה בסדר, באמת."
הוא אומר, "בהצלחה!"
היא לא בטוחה שזה בסדר,
כלפיו, כלפיה. הוא הרבה יותר ותיק, אפילו שחזר מקצונה אחריה.
אבל מה תעשי כשסומכים עליך?
תנסי לא לפשל בחזרה.
--
יום הביקורת מתחיל בשקט
יחסי. מעט דיווחים, מעט תנועה בחדר. כשהאירוע המדומה מתחיל, רחל עולה עליו מיד. לא
קשה בינתיים, רחל חושבת, ומדווחת על האירוע למרכז, כאילו הוא אמיתי, משחקת את
המשחק.
היא מסתכלת על המסך ורואה
משהו שהיא לא מזהה. המסך לא חלק מההדמיה, הוא משקף מה שקורה עכשיו. היא מסתכלת על
הדפים של החייל שמימינה, שמשמאלה, זה לא מופיע ברישומים שלהם. "אתם יודעים מה
זה?" היא שואלת את שניהם, ומביטה במסך. שניהם מנידים בראשם. הנקודה זזה
לכיוון הגבול.
היא צועקת לאלחוטן הראשי
"יש נקודה שאני לא מזהה על המסך" ושולחת עוד חייל לעמדת הדיווחים. אלחוטן
מהחדר צועק משהו, והיא מבינה שאירוע אמיתי מתחיל. היא מנסה להבין מה לעשות, האם
היא אמורה להפסיק את הביקורת? שורת הקצינים עומדת מאחוריה ובוחנת אותה, את כל
הצוות. היא מעיפה אליהם מבט, הפנים שלהם קפואות, בלי רמזים.
היא מרימה את הקו למרכז:
"יש לי כאן שני אירועים, אחד אמיתי, אחד של הביקורת, אני אדווח לכם את
שניהם." היא לא יודעת אם זה הפרוטוקול, אבל האירוע האמיתי חשוב מהביקורת. אסור
לה לפספס. "שים לב למה שקורה בחדר!" היא נוזפת בחייל שלידה. הוא חייל
טוב, היא סומכת עליו, אבל הוא צריך להגיב יותר מהר.
הקצב מהיר, החדר נמלא צעקות,
חלקן שלה. היא מדווחת בלי להפסיק, מפרידה בין מה שמדומה למה שבאמת. מישהו מהמרכז שואל אותה על אחד הדיווחים והיא
עוצרת לשנייה, מנסה להבין לאיזה מהאירועים הוא מתכוון. "זה
המדומה," היא אומרת, ואז מסתובבת לחייל שלידה ומצביעה על אחת השורות,
"זה אמיתי. תבדוק לי את זה שוב."
כששני האירועים מסתיימים, היא
מרגישה כאילו רצה מרתון בקצב של ריצת מאה מטר. הקצינים שמאחוריה יורדים מהבמה
ונכנסים לצריף, והמפקד החדש איתם.
אלון ניגש אליה ואומר לה:
"עברת את זה." היא סוף סוף נושמת.
"זה היה מלחיץ"
היא אומרת.
"ראיתי."
הוא מתיישב בכיסא לידה
ואומר: "בואי, את יכולה להעביר לי משמרת ולעלות לצהרים." היא מתארת לו את מה שקרה בבוקר ואז קמה ורואה שהחייל
שנזפה בו עדיין בעמדה. "אתה בא איתנו לחדר אוכל?" היא שואלת אותו.
"אני אבוא אחר
כך." הוא אומר, בלי להסתכל עליה.
--
אחרי שהקצינים מהמרכז עזבו,
המפקד קורא לרחל ולשאר הקצינים לחדר. "הביקורת עברה בשלום, זיהית את
הכל" הוא אומר לרחל. "ההערה היחידה שלהם הייתה שהיית אמורה לפצל את
המשמרת ולקרוא לקצין אחר להוביל איתך."
רחל מופתעת: "לא ידעתי
שמותר לי לפצל משמרת" וכבר כשהיא אומרת את זה, זה נשמע לה כמו תירוץ. במבצעים
גדולים הם תמיד מפצלים משמרת, איך לא חשבה על זה?
היא מרגישה שאלון מסתכל
עליה מהצד. היא מבינה שהייתה לה הזדמנות לתת לו להוביל איתה, לחלוק איתה חלק
מהכובד והזכות, אבל היא לא זיהתה את ההזדמנות הזאת.
"כל הכבוד לכולם
ובמיוחד לרחל!" המפקד החדש אומר.
רחל מהנהנת ומרכינה את
ראשה. אי אפשר לשנות את מה שכבר קרה, במיוחד אם הוא הצליח.
בסיס בצפון, סתיו
1990
המפקד החדש התחלף במפקד
יותר חדש. אלון המשיך לתפקיד במפקדה. רחל ותיקה כמו הנצח. העייפות היא המצב הנפשי
והפיסי שלה. היא רק רוצה לישון, אבל תמיד יש עוד סיכום לכתוב, קצין חדש להנחות, עוד
משהו שהיא אחראית עליו. זה לא נגמר.
בשבועות האחרונים האויב
עושה תרגיל שונה מהרגיל, וחוזר עליו כל יום. היא מתריעה עליו כל יום, וכל יום
אומרים לה שזה הכנה לתרגיל השנתי. היא התקשרה למחלקת מחקר לשאול. להם יש יותר
מקורות. הם לא התרגשו. תרגיל שנתי הם אומרים.
זה לא רגיל, היא חושבת, משהו כאן
אחר.
יום שישי בערב, היא נשארה
לסגור שבת, אחראית על הצוות. היא בבונקר עד שתיים בלילה כי משהו מרגיש לה מוזר.
אבל על תחושות מוזרות אין מה לדווח, והיא עולה לחדר שלה. "תעירו אותי אם משהו
חריג קורה," היא אומרת למילואימניק שעושה משמרת לילה, ומקווה שלא יעירו.
מעירים אותה בשש וחצי
בבוקר, והיא מרגישה שלא עבר בכלל זמן. היא מצחצחת שיניים ויורדת לבונקר. המולה לא
רגילה בחדר, יותר מדי אלחוטנים בחדר בשביל שעה כזאת מוקדמת בשבת. הם מדברים בקול
רם מדי, שניים מהם על עמדת חיפוש התדרים ואף אחד לא מסתכל עליה כשהיא נכנסת.
"מה קרה?" היא
שואלת את המילואימניק. הוא לא עונה, הוא על הקו עם המרכז. היא מסתכלת על המסכים. מסלולים
ברורים של חזרה מהגבול ממלאים את המסך. לא מסומנים ולא מזוהים. היא מרגישה שהדם
שלה נעצר.
"מה זה? דיווחת על
זה?" היא שואלת את המילואימניק. הוא מהנהן ומסמן לה על הקו השני, והיא מרימה
את הטלפון ומקשיבה לדיווחים שלו, מנסה להבין מה קורה. המילים שלו מגיעות אליה לאט.
"הם כבר בדרך חזרה.
בכמה מסלולים. אנחנו שומעים מעט מאוד בקשר."
היא מתחילה להבין וקשה לה
לנשום. הוא מסתובב אליה, שם יד על המכשיר ואומר: "לא הצלחנו לזהות אותם בדרך,
רק כשהם חזרו."
"מה
עוד קורה?" היא שואלת.
הוא מניד בראשו. "זה
נגמר."
היא מסתכלת שוב על המסך, ואז
על החדר. הוא אייש את כל המקומות הנכונים, עשה את כל מה שאפשר היה לעשות.
התרגיל המשונה שהיא זיהתה,
לא היה אימון רגיל, בדיוק כמו שחשדה, אבל היא לא היתה שם. התקיפה שהם לא התריעו
עליה, הסתיימה עוד לפני שהגיעה לבונקר.
--
בית קפה במרכז, סוף הסתיו 1990
"כל הדברים המוזרים
קורים במשמרות שלך, כי רק את עולה עליהם. בטוח קורים מלא דברים רעים במשמרות שלנו
ואף אחד לא יודע." אלון מנסה להצחיק את רחל. הוא כמעט מצליח, היא מחייכת, ואז
חוזרת להיות רצינית.
הם יושבים בבית קפה ליד
המפקדה. רחל השתחררה לפני כמה ימים, השחרור שלו קצת יותר רחוק.
"זה לא היה הגבול של
ישראל שהם חדרו," הוא מנסה שוב.
"מזל יותר משכל."
היא עונה. שניהם שותקים. אלון לועס את הקרואסון שהזמין.
"אלון, אני עדיין חולמת
על זה. מתעוררת מתוך חלום ורע לי." אלון מהנהן בראשו.
"זה חרא. אין לי מה
להגיד. מבאס שזה קרה כשהיית אחראית. אבל לא חושב שמישהו אחר היה עושה את זה יותר
טוב."
"מה שהכי קשה לי זה שבתחקיר
אמרתי דברים לא נכונים. כל כך נלחצתי שאמרתי שהייתי שם כמה דקות לפני שהייתי באמת."
"זה לא משנה כלום. הם
אמרו לך אחר כך שהם יודעים וזה לא משנה."
"זה משנה לי. זה סוג
של שקר."
אלון מניד את ראשו מצד לצד,
מתוסכל. "אז את לא מושלמת. אז מה. עשית הכי טוב שיכלת, והכי טוב שלך זה הרבה.
די לסבול."
רחל מסתכלת עליו. היא שותה
מהקפה, שכבר התקרר, וחושבת.
"יש חיילים שמפחדים
ממני." היא אומרת בשקט.
"את קצת מפחידה, זה לא
חדש." הוא עונה.
"אני לא אוהבת את
זה."
"אז תעשי משהו אחר אחרי
השחרור. מה את הולכת לעשות עכשיו?"
"אני הולכת לקחת שנת
חופש." המבט שלה מתבהר. "אני אלמד לפסיכומטרי, אתנדב לקיבוץ ואז אטוס
לאירופה עם חברה." היא מחייכת.
"מה את רוצה
ללמוד?"
"פיסיקה." אלון
מגלגל עיניים.
"אני אוהבת את זה. אני
אלמד גם מדעי המחשב ליתר בטחון. כדי שיהיה לי משהו לעשות אחרי זה. מה איתך?"
"הו, אני לא בטוח,
חשבתי על הנהלת חשבונות."
רחל מסתכלת עליו, מופתעת.
"מה הבעיה?" הוא
שואל.
"לא חשבתי שתרצה לשבת
במשרד ולנהל חשבונות."
"עדיף מלנהל
אנשים!"
"אלון, אתה תהיה כל כך
טוב בלנהל אנשים, אין לך מושג." רחל מחייכת.
"באמת אין לי
מושג." הוא מעווה את הפרצוף ורחל צוחקת.
"ומה את תעשי אחרי
זה?"
"לא יודעת." היא
אומרת, "משהו שמתאים לבנות."
שניהם צוחקים.