גם באלסקה

"סבתא, את לא מפחדת מהדובים?"

רחל ונעמי יושבות בחדר של רחל מול מזוודה פתוחה ומלאה בגדי חורף.

"לא כל כך. אני יותר חוששת מהקור."

"עם כל המעילים האלו לא יהיה לך קר סבתא, ואת תהיי עם סבא, הוא יחבק אותך".

רחל מחייכת, "נכון נעמי. את צודקת".

היא מחבקת את נעמי, וחושבת על הנסיעה המתקרבת. מה יש לי לחפש באלסקה? היא חושבת. אני שונאת טיסות והפרשי זמנים. אני שונאת קור.

היא מנערת את עצמה וקמה, "בואי נעמי, נחפש עוד גרביים."

"איזה כיף שאת לא ממהרת כל הזמן!" קוראת נעמי.

"ממש כיף" נאנחת רחל.

"תפסיקי לרטון סבתא, הייתי מתה לטוס איתך לאלסקה, למרות הדובים! במקום זה אני צריכה ללכת לבית ספר. איזה שעמום."

"נעמיקה, בית ספר זה לא שעמום, בית ספר יכול להיות כיף."

"סבתא, בית ספר זה לא כמו המעבדה שלך. בבית ספר המורים מדברים בלי סוף ואין שם דגים."

אולי גם במעבדה שלי עוד מעט לא יהיו דגים, רחל חושבת. ואולי לא תהיה לי מעבדה. 

הידיים שלה עוצרות לרגע, נחות על הגרביים.

נעמי מסתכלת עליה "סבתא, את באמת רוצה לסגור את המעבדה? מה תעשו עם כל הדגים?"

רחל אומרת: "אם נסגור את המעבדה נעביר את הדגים לחוקר חדש. הוא יטפל בהם."

"ומה את מרגישה?"

רחל מניחה את הגרביים במזוודה מתיישבת. כבר יותר מדי זמן שהיא לא מרגישה כלום. כאילו מישהו ניתק אותה מעצמה.

"מוזר."

"את לא תתגעגעי לדגים?"

"אולי." רחל מנידה בראשה.

היא חושבת על חדר הדגים. שורות על שורות של אקווריומים שדגי זברה שוחים בהם. כמה קשה עבדו היא ודבורה כדי להקים את החדר וכדי שהדגים ירגישו בו בבית. איזה נס היה כל גילוי. אבל כבר שנים שהסטודנטים שלה הם אלו שעובדים בחדר ועושים את הניסויים, והיא עוזרת להם בתכנון ובפירוש, מהמשרד שלה.

ממש מזמן, כשהיתה בפוסט באמריקה, היתה לה חברה רקדנית שסיפרה לה שבאיזה שהוא גיל הגוף לא עומד בדרישות התובעניות של הריקוד המקצועי, ואז הופכים למורים.

זה לא מאוד שונה ממדענים.

"אם אסגור את המעבדה אתגעגע לשיחות עם הסטודנטים. לדבורה אני כבר מתגעגעת."

דבורה והיא היו שותפות. ביחד הנחו סטודנטים, ביחד דאגו כשהמימון לא הגיע, התאכזבו כשמאמרים לא התקבלו, וביחד שמחו כשכן. לפני שנה דבורה פרשה. היא רצתה להיות עם הילדים והנכדים. היא רצתה לטייל. אחרי זה  המעבדה לא הייתה אותו מקום. זה היה החלום של דבורה לבקר באלסקה,  שהגשימה אחרי שפרשה. כשחזרה, התעקשה שגם רחל תיסע, "זה ישנה לך את החיים", היא אמרה. 

נעמי מסתכלת על רחל בשקט ואז אוחזת בידה ואומרת: "גם אני התגעגעתי ליעל מהיסודי כשעליתי לחטיבה, אבל מצאתי חברות חדשות. גם את תמצאי."

"אולי אמצא," אומרת רחל.

"גם באלסקה!" מהנהנת נעמי.

גם.

--

רחל מתעוררת בחדר שהיא לא מכירה. משה ישן לידה, אור עמום נכנס מהחלון.

הגוף שלה כבד ונוקשה מהטיסה הארוכה. היא יכולה להישאר עוד קצת במיטה, אין מה למהר, אבל היא קמה ומציצה מהחלון. רכס הרים מושלגים בוהק בשמש של בוקר. עצים ירוקים גבוהים מקיפים אגם כחול. בחצר שליד הבית פרחים אדומים בערוגות.

יפה כאן, היא חושבת. יפה ורחוק.

היא הולכת למטבח לבדוק מה יש שם. היא פותחת את הארון שמעל הכיור ומגלה קופסה עם תיונים שבתוכם גרגירים אדומים. היא מחממת מים בקומקום ובינתיים יוצאת למרפסת. קור אימים! היא נבהלת.

בעצם, לא כזה קר. היא נכנסת פנימה מכינה את התה, לובשת את המעיל ויוצאת למרפסת. היא מחזיקה את הספל בשתי הידיים, מתיישבת על הנדנדה ומסתכלת על הנוף.

כשהייתה ילדה וגרה בדירה בבניין היא חלמה שיום אחד תהיה לה מרפסת עם נדנדה והיא תוכל לשבת עליה ולהסתכל על הנוף. היא לא דמיינה אז נוף כזה. היא גם לא חלמה להיות מדענית, אבל כשהתחילה ללמוד, זה היה הדבר היחיד שרצתה לעשות.

היא נושמת עמוק את האויר הקר והיבש ומסתכלת על המרחב שנפרש לפניה.

"בוקר טוב!" משה יצא אליה ונותן לה נשיקת בוקר טוב. "בוקר טוב ממי", היא אומרת. "הכנתי לי תה מפירות יער. זה חמוץ, אבל טעים." משה נכנס פנימה להכין לעצמו קפה, ורחל נשארת על הנדנדה.

הם צריכים ללכת למכולת לקנות מצרכים, לבדוק מה אפשר לעשות כאן, ולהודיע לבת שלה שהגיעה בשלום. היא נושמת עמוק וממשיכה להסתכל על הנוף.

עוד מעט, היא חושבת.

--

משה ורחל נכנסים למרכז המבקרים באיגל ריבר. ריח של עץ באוויר, מפות גדולות מכסות את הקירות וביניהן ראשים של חיות. איש עתיק עם עור מקומט וכהה ועיניים צרות יושב ליד הפתח. "מה אפשר לעשות כאן?" רחל שואלת אותו באנגלית. הוא בוחן אותה בשתיקה, לרגע היא חוששת שהוא לא הבין, ואז הוא עונה: "אם ההנאה שלך בעשייה, את לא במקום הנכון."

היא מסתכלת עליו, ואז על משה, ושוב עליו. הזקן מסתכל עליה, אומר: "את יכולה לשאול את הריינג'ר על מסלולים," ומסובב את ראשו.

הם עומדים לרגע, ואז הולכים לכיוון הדלפק. ריינג'ר צעיר וגבוה מחייך אליהם: "בוקר טוב! איך אפשר לעזור לכם?"

"אנחנו רוצים מסלול מעגלי יפה" משה אומר. הריינג'ר מוציא מפה ומסמן מסלול מעגלי שעובר ליד הנהר.

"כמה ארוך המסלול?" רחל שואלת.

"שלושה קילומטרים," הריינג'ר אומר.

לא נורא, היא חושבת. "יש כאן דובים?"

"כן, לפני שבוע עבר כאן דוב. הם לא מתקרבים לבני אדם. תישארו בשביל, אל תתקרבו אליהם. תנו להם לעבור".

"זה לא מסוכן?" רחל שואלת.

"לא יותר מלעבור את הכביש" הוא עונה.

היא לא משתכנעת.

--

רחל ומשה פוסעים על השביל המתפתל בתוך יער סבוך ליד הנחל. רחל חושבת על מה שהזקן אמר.

"אולי הוא צודק. כל החיים העשייה הייתה המרכז שלי." היא אומרת ועוצרת לרגע.

משה מסתכל עליה, מהנהן בראשו. "זה לא דבר רע" הוא אומר.

"כן, אבל אני רוצה גם דברים אחרים."

הם עוצרים ומסתכלים על הנהר.

"לפעמים אני מרגישה כמו השלד שאני חוקרת."

"מה?"

"השלד. מחזיק את כולם, אבל מה מחזיק אותו?"

היא מתיישבת על גזע עץ שמונח שם.

משה מתיישב לידה ומחבק אותה מהצד, מקרב אותה אליו. היא נשענת עליו.

"את אוהבת להנחות סטודנטים. את אוהבת לכתוב מאמרים." הוא אומר.

רחל חושבת על זה.

"כן. אבל גם זה השתנה. בהתחלה הכל היה קשה – למשוך סטודנטים, לפרסם להשיג מימון למחקר, אתה זוכר כמה קשה זה היה."

משה מהנהן בראשו, "כן, אבל אחר כך היה יותר טוב."

"כן, הצלחנו, וחשבתי שזה יהיה יותר קל, אבל זה לא. אחרי כל הצלחה צריך להתחיל מחדש, למצוא כיוון, לגייס כסף. סטודנטים באים, לומדים, מצליחים ועוזבים."

"מסיימים" משה אומר.

 רחל מושכת בכתפיה.

היא מסתכלת על האור של השמש שמוחזר מהמים. 

"אני רוצה לעמוד במקום, לנוח, ושזה יהיה בסדר."

משה מסתכל עליה.

"בסדר למי?".

"בסדר בשבילי."

משה מהנהן.

--

"רחלי, יש שם דוב!" משה נעצר באמצע השביל ועוצר אותה עם היד.

"אני לא רואה," היא אומרת, "איפה?"

משה מדבר בשקט: "את רואה, את השיח שליד הנהר? הצל השחור לידו? זה דוב."

"אבל הוא לא לבן!" רחלי אומרת.

משה מביט אליה: "לבן?"

"היה לי בראש דוב קוטב" רחל מושכת בכתפיה. חיוך קטן משתלט לה על הפנים בלי שתתכוון.

הם מסתכלים זה בזו ושניהם מתחילים לצחוק בשקט, שהדוב לא ישמע.

הדוב נוהם, ושניהם משתתקים. הוא מסובב את הראש שלו אליהם ולשניהם נעצרת הנשימה.

משה נעמד בינה לבין הדוב.

דוב גריזלי חום וגדול, ענק. רחל חושבת שהיא מריחה את הריח שלו. העור שלה מצטמרר.

הדוב מנער את הראש, מסובב אותו חזרה לנהר וממשיך ללעוס תותי בר.

שניהם נושמים.

סנאי קטן מדלג בעשב, ציפורים מנקרות ליד הנהר. הדוב מתגלגל על הגב ומותח את הזרועות שלו קדימה.

"הוא לא ממהר לשום מקום" רחל אומרת בשקט.

 "גם אנחנו." אומר משה ומחזיק את ידה.

הם מסתכלים בשקט על הדוב ואז רחל שואלת: "אתה חושב שזה יכול להספיק? פשוט להיות?"

משה מחייך: "לדוב זה מספיק, אז מי אנחנו?..." ואז הוא מסתכל על הפנים הרציניות שלה ואומר:

"לא לכל הזמן, אבל לרגע הזה, אולי כן."

רחל חושבת על הדגים באקווריומים במעבדה שלה. על הדגים ששוחים עכשיו בנהר ועל הדוב שנח לידם.

היו רגעים טובים במעבדה. של גילוי, של השתאות.

הפלא עדיין כאן.

היא מוציאה את הטלפון שלה, מצלמת את משה והדוב ושולחת לנעמי:

ד"ש מאלסקה (ומהדוב!).

הם ממשיכים ללכת בשביל.

הכוויה

 

הבכי של שיאון מעיר את נעמה בשלוש לפנות בוקר. זאת הפעם השלישית הלילה.

היא שוכבת בעיניים עצומות ומקווה שהבכי יחלש ויפסק, אבל הוא ממשיך.  

"את צריכה להרגיל אותו לישון לבד" האחות בטיפת חלב אמרה. "לא להרים כשהוא בוכה, תני לו כמה דקות".

כשהתינוק שלך בוכה, כמה דקות הן נצח.

הנשימות הקצובות של רמי נעצרו, גם הוא ער. הם מחכים.

בבקשה שיפסיק לבכות, היא חושבת, אבל הבכי של שיאון מתגבר.

רק שלא יעיר את שחר.

היא מתיישבת. הולכת בעיניים חצי עצומות לחדר הסמוך. שיאון מושיט אליה ידיים. היא מרימה אותו ממיטת התינוק, מחבקת אותו אליה והולכת חזרה לחדר. היא נשכבת איתו במיטה ונותנת לו לינוק. הגוף שלו חמים ושקט. היא שומעת אותו נושם עליה. נוגעת בלחי שלו.

הנשימות של שיאון ושל רמי קצובות, הם ישנים.

"מסוכן לתת לתינוק להרדם בהנקה, מסוכן לתת לו לישון איתך".

הגוף שלה לא רגוע, הפחד לא נותן לה להירדם למרות העייפות. היא קמה ומחזירה אותו למיטה שלו, משכיבה אותו על הגב.

מחכה. מקווה שימשיך לישון.

הוא זז.

היא מסתכלת עליו. הוא מביט אליה, מחזיק את הסורגים של המיטה ונעמד. מושיט אליה ידיים.

היא מרימה אותו ומשכיבה אותו חזרה על המיטה, קצת בכוח. "תישן כבר!" היא אומרת, מסובבת אליו את הגב ויוצאת מהחדר.

היא נכנסת לחדר השינה ורמי מסתכל עליה. הבכי של שיאון מתגבר.

"אין לי כבר כוח". היא אומרת ונכנסת למיטה. רמי קם והולך לחדר השני.

היא שומעת אותו שר לשיאון.

"הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים,
כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים,
זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה,
בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְלָדִים."

שלוש שנים מאז ששחר נולדה, והיא לא זוכרת זמן שבו לא הייתה עייפה.

היא לא מצליחה להתרגל לזה.

--

בוקר טוב!

נעמה פוקחת את העיניים בקושי. כל כך מהר הגיע הבוקר.

סיר בישול ומתחתיו משקפת שחיה ומתחתיה חיוך רחב: "אמא! אתמול בלילה חלמתי על מפלצות!"

נעמה מחבקת את שחר. "החלום היה מפחיד?"

"לא יודעת, לא נכנסתי לחלום!" עונה שחר. נעמה מחייכת.

"איזו ילדה חכמה!"

שחר מדלגת מחוץ לחדר ונעמה מתמתחת.

היא קמה, יוצאת מהחדר, משתדלת שלא לדרוך על הצעצועים שעל הריצפה. ערימות של כביסה בסלון וכלים בכיור. רמי מאכיל את שיאון, מחייך אליה: בוקר טוב. היא הולכת אליו מחבקת אותו. החום של הגוף שלו נעים.

"צריך לצאת לברית עוד מעט." הוא אומר.

נעמה מסתכלת בצעצועים, בכביסה ובכלים, ונושמת עמוק.

"אולי תיסעו רק אתה ושחר ואני אשאר כאן עם שיאון? הוא קצת מצונן וזה ייתן לי הזדמנות להחזיר את הבית למצב סביר". רמי מסתכל עליה לרגע, מרכין את ראשו ומהנהן.

כשרמי ושחר יוצאים, נעמה נותנת נשיקה לרמי, מחבקת את שחר ונותנת לה נשיקה על הראש. "תהנו!" היא מחייכת אליהם.

---

שיאון משחק על ריצפת חדר השינה בצעצוע שהוא אוהב. הוא מסתכל בריכוז בחרוזים ומעביר אותם מצד לצד בסבלנות. השמש מאירה את השיער הזהוב שלו ונעמה מלטפת אותו. הוא מתוק, היא חושבת. הוא משתעל, והנשימה שלו טיפה מצפצפת. היא מפעילה את מכשיר האדים בצד השני של החדר, מנשקת אותו והולכת לרחוץ כלים.  

שקט בבית.

הידיים של נעמה רטובות ומלאות סבון. הכיור מלא בכלים. ערימה קטנה של כלים רחוצים מתייבשת.

יש משהו מרגיע בלרחוץ כלים. היא חושבת. אולי עוד מעט, כשאסיים, אוכל לנוח קצת, אולי אפילו לקרוא.

לפתע צרחה בוקעת מחדר השינה, הגוף שלה נדרך.

"מה קרה ממי?" היא שוטפת את הידיים מהסבון, מנגבת והולכת לחדר.

שיאון הקטן על הרצפה, היד שלו על החור שממנו יוצאים האדים הרותחים. הפנים שלו אדומות, מעוותות מכאב, והוא לא מזיז את היד מהמכשיר. "אוי ואבוי!" היא צועקת ורצה אליו, מרימה אותו, מחבקת. הוא לא מפסיק לצרוח.

היא רצה איתו למטבח, פותחת את ברז המים הקרים ושמה את היד שלו מתחת לזרם.

היא מחכה, מקווה שהמים ירגיעו אותו, אבל הבכי שלו לא נפסק. הוא מנסר לה את הגוף.

היא מתיישבת על הספה ומנסה להניק אותו, זה תמיד מרגיע אותו.

הוא לא נרגע. הוא מנסה לינוק ואז צורח, ושוב יונק, וצורח שוב.

היא מסתכלת על היד שלו, אין סימן. היא מתקשרת לרמי ומספרת לו מה שקרה בקול רועד.
"הוא לא מפסיק לצרוח, אני לא יודעת מה לעשות!"

"אני בדרך, ייקח לי שעה להגיע," הוא אומר.

נעמה מחבקת את שיאון, רוקדת ושרה לו, אבל הוא ממשיך לבכות. היא שוב שמה את היד שלו מתחת למים.

"למה אתה בוכה כל כך הרבה?" היא שואלת בתסכול, כמעט בכעס. היא הולכת איתו בדירה, מצד לצד. היא מתיישבת על כיסא הנדנדה בסלון, מחזיקה אותו חזק ומתנדנדת.

למה הוא לא מפסיק לבכות? מה קורה כאן?

היא מחזיקה את היד שלו ומסתכלת על כף היד, רואה כתם אדום שמתחיל להתנפח.

בועה הולכת וגדלה, מתמלאת נוזלים, מתפשטת על כף היד שלו. היא שמה את היד שלו מתחת למים אבל הבועה ממשיכה לגדול.

היא מתקשרת לרמי.
"צמחה לו בועה ענקית על כף היד, אני מפחדת שהיא תתפוצץ."

רמי אומר לה שהוא עוד מעט מגיע.

איך השארתי אותו בחדר לבד עם מכשיר האדים, היא חושבת בכעס. רמי בחיים לא היה עושה את זה.

היא יושבת ומחבקת את שיאון, מחכה.

--

רמי ושחר נכנסים הביתה. רמי לוקח אליו את שיאון, מחבק אותו, מביט ביד שלו ואומר בלי להסתכל על נעמה:
"צריך לקחת אותו למגן דוד אדום."

"מה יעשו עם הבועה?"
נעמה לא זזה רגע.

רמי מפנה את ראשו אליה: "אני לא יודע, אבל צריך לקחת אותו לשם."

נעמה מסתכלת על רמי ועל שיאון שצמוד אליו, ואז הולכת להכין את התיק של שיאון.

ארבעתם יורדים למטה ונעמה ורמי קושרים את שיאון ושחר בכיסאות שלהם במושב האחורי. רמי נוהג, ונעמה יושבת בין שני הקטנים, מחזיקה את היד של שחר ביד אחת ואת היד הבריאה של שיאון ביד השנייה.

היד השניה של שיאון מכוסה כולה בבועה כתומה.

---

"איך זה קרה?" החובש שואל ובוחן את היד של שיאון.

"הוא שם את היד על מכשיר האדים" נעמה אומרת בשקט ומרכינה את ראשה.

"הבנתי. תראו, זאת כוויה עם שלפוחית גדולה, והעור המתוח כואב לו. כדי שלא יהיה זיהום אני צריך לפוצץ את השלפוחית ולנקז את הנוזלים".

"אבל זה נורא יכאב לו!" נעמה קוראת.

החובש מסתכל עליה ומניד בראש "כן, אבל זה עדיף מלהשאיר את זה ככה."

הוא מסתכל על רמי ואומר "בוא תשב עם הילד כאן בבקשה". הוא פונה לנעמה ושחר: "אתן יכולות לצאת".

נעמה מסתכלת עליו, על רמי ושיאון. היא לא רוצה לצאת, אבל לא מסוגלת להישאר.

היא יוצאת עם שחר.

בחוץ היא מחבקת את שחר.
"את בסדר?"
שחר מושכת בכתפיה. שתיהן מסתכלות על הרצפה, מחכות.

כשנעמה נכנסת שוב לחדר הבועה והנוזלים כבר לא שם. העור שנמתח מונח מסמורטט על כף היד הקטנה של שיאון. דמעות עולות לה בעיניים.

החובש מסביר שלא צריך לחבוש, שצריך לשים משחה, ורמי מקשיב לו בסבלנות. בדרך הביתה נעמה לא מפסיקה להסתכל על היד של שיאון, שכבר לא בוכה.

---

לילה, שקט בבית. כולם ישנים. רק פכפוך מכשיר האדים נשמע.

נעמה מתיישבת ליד המכשיר ושמה את היד שלה על האדים. הם חמים מאוד. היא מנסה לקרב את היד שלה לחור, אבל החום בלתי נסבל, והיא לא יכולה להחזיק. היא חושבת על היד של שיאון על החור ונרעדת.

אני לא יודעת איך לשמור עליהם. היא חושבת.

היא שומעת בכי. שיאון התעורר.

היא מרימה אותו מהמיטה והולכת לספה בסלון. היא נתמכת בכרית ההנקה ומערסלת אותו. הוא יונק, הפנים היפות שלו רגועות עכשיו. העיניים שלו נעצמות, וגם שלה.

הם נרדמים.

ירושלים, 2003.

 

 

 

כל מה שאת צריכה

 

"אני לא מאמינה שההורים שלי הירשו לי לבוא," אומרת נעמה. היא יושבת ברציף על שק השינה שלה, מתחת לאור חשמל מרצד.

"בזכותי!" שלהבת עונה בחיוך.

נעמה נזכרת בפרידה מאמא ואבא בבית. אבא אמר: "נעמונת תשמרי על עצמך ותזהרי!", חיבק אותה ודחף לה חמישים שקל לכיס. אמא חייכה ואמרה: "פשוט תהיי עם שלהבת, היא יודעת להסתדר."

היא ממששת את הכסף בכיס - זה שהרוויחה במלצרות, והכסף שאבא נתן לה.
"אולי," היא עונה לשלהבת.

ברציף יש ריח חזק של שתן ועשן סיגריות. צעירים לפני ואחרי צבא יושבים ומחכים לאוטובוס חצות לאילת.

דלתות האוטובוס נפתחות. ארבע החברות מעמיסות את התיקים ושקי השינה לבטן האוטובוס ועולות. בפנים, אורות עמומים וריח של פלסטיק מעורב בזיעה.

נעמה מתקדמת בהיסוס למושב פנוי.
"את יכולה לשבת ליד החלון," שלהבת אומרת.

נעמה נדחקת פנימה. שלהבת מתיישבת לידה ומיד פותחת בשיחה ערה עם הבחור במושב לידן.

נעמה מסתובבת לאחור. רויטל ונטלי מתלחשות בלהט. היא מניפה אליהן יד.
רויטל מרימה את הראש ומחייכת אליה. נעמה מחייכת בחזרה, משהו בגוף נרגע. היא מסתובבת חזרה ומביטה דרך החלון. האוטובוס מתחיל לנסוע.

--

"תתעוררי, נעמה, הגענו!" שלהבת מנערת אותה.

נעמה מנסה להבין איפה היא נמצאת. קרניים ראשונות של שמש נכנסות לאוטובוס ומאירות את היושבים בו. בחוץ התחנה המרכזית של אילת.

נעמה יורדת מהאוטובוס. לפניה נפרש מפרץ אילת בזריחה. השמיים וההרים אדומים, והשמש מטפסת מעל ההרים. הכחול העמוק של הים נמתח מתחת.

הנשימה שלה נעצרת.

"איך יכול להיות יופי כזה?" היא לוחשת.

"נעמה, בואי!" קוראת לה שלהבת.

בחוסר רצון נעמה מסיטה את המבט מהמפרץ וחוזרת לאוטובוס, מצטרפת לחברות. שלהבת כבר הורידה את התיק ושק השינה שלה מהאוטובוס, ושואלת: "מה עכשיו?"
"נרד לים," עונה רויטל.

הן מעלות את התרמילים על הגב, אוחזות בשקי השינה, ומתחילות לרדת אל החוף.

כשהן מגיעות, השמש כבר עלתה מעט ומאירה את המים באור זהוב. באוויר ריח של ים ואוושת גלים, החול נעים ורך.

הן מתיישבות מול הים עם התיקים ושקי השינה, ונעמה לא מפסיקה לחייך. היא קמה ומתקרבת לקו המים.

"המים קרים נורא!" היא צועקת.

רויטל מצטרפת אליה ומתיזה עליה מים.
"קרים למפונקים!" היא צוחקת.

"מפונקת את בעצמך!" נעמה מתיזה עליה מים, ושתיהן פותחות בקרב מים על שפת הים.

"תיזהרו מהקיפודים!" צועקת שלהבת.

"את בעצמך קיפוד!" אומרת נעמה בשקט.

רויטל מסתכלת עליה וצוחקת.

--

"אני רעבה," אומרת שלהבת.

"בואו נחפש מכולת לקנות בה ארוחת בוקר," אומרת רויטל.

שלהבת, רויטל ונטלי קמות, ונטלי אומרת: "כדאי שמישהי תישאר כאן לשמור על התיקים."

"אני אשאר!" אומרת נעמה.

הן הולכות, והיא חוזרת להסתכל על המים.

כמה מהנערים שבאו איתן מתל אביב התיישבו לא רחוק ממנה. אחד מהם רץ לתוך המים בקריאות רמות:
"קפוא לי! קפוא לי!"

החברים שלו צוחקים, וגם נעמה צוחקת.

הוא מסתכל עליה. היא נבהלת ומכסה את הפה עם היד.

"מה את צוחקת?" הוא קורא. "בואי למים, נראה אותך!".

"אני שומרת על התיקים!" היא עונה.

"הם ישמרו לך," הוא מצביע אל החברים שלו.

משהו בחיוך שלו גורם לה לחייך בחזרה.

"אני צריכה ללבוש בגד ים," היא אומרת.

הוא מניד את ראשו, וצולל לתוך המים.  החברים שלו מצטרפים אליו בצהלות.

היא ממשיכה לעמוד, מסתכלת עליהם.

--

הבנות חוזרות, ורויטל מביאה לה קרטון מוקה ולחמנייה טרייה. נעמה נוגסת בלחמניה ושותה את המוקה הקרה. שילוב של מתיקות וטעם קפה מתפשט לה בפה.

"זה כל כך טעים!" היא אומרת.

שלהבת ניגשת לחבורת הנערים שלידן ומתחילה לדבר איתם. נעמה רואה מרחוק איך היא מסיטה את התלתלים הג'ינג'יים שלה ומדברת בקול מתלהב. תוך כמה דקות כולם צוחקים.

נעמה מפנה את מבטה לים ומתרכזת במוקה ובלחמניה.

נטלי מוציאה את הטייפ־רקורדר שהביאה ומפעילה.
"When you're down and troubled, and you need a helping hand..."

נטלי ורויטל שרות עם קרול קינג, ונעמה מצטרפת.

"You just call out my name
And you know wherever I am
I'll come running..."

הן צועקות בקולי קולות.

שלהבת והבחורים מתקרבים ומתיישבים לידם. הבחור מהים מתיישב ליד נעמה ומחייך אליה. הוא שזוף וגבוה, ויש ניצוץ שובב בעיניים הירוקות שלו.

הוא מהנהן לפי הקצב ושואל: "אתן מאילת?"

נטלי עונה: "חבר, הגענו באותו אוטובוס מתל אביב."

"תומר, אם לא היית נוחר כל הדרך, היית שם לב," אומר החבר שלו שיושב ליד שלהבת.

"עמית, אם לא הייתי נוחר, הייתי צריך להריח את כל הפלוצים שלכם," אומר תומר.
"מי שמדבר!" עונה לו עמית.

נעמה צוחקת.

" יאללה, בואו למים!" אומרת שלהבת, מורידה את הבגדים, נשארת בבגד ים ורצה למים.
כולם מסתכלים על הגוף התמיר שלה נע בקלילות על החול, ועמית ושני נערים אחרים קמים ורצים אחריה.

רויטל ונטלי פושטות את הבגדים ונשארות בבגדי ים.
"לחכות לך?" רויטל שואלת את נעמה.

"לא, זה בסדר, לכו למים," אומרת נעמה.

הבנות הולכות לים. תומר, שעדיין לא רץ, מסתכל עליה.

"לא אמרת איך קוראים לך."

"לא קוראים לי, אני באה…" היא נעצרת, נבוכה.
"נעמה."

"נעים להכיר, נעמה היפה."

הוא מניד בראשו, מסתובב והולך למים.

נעמה מסתכלת עליו נכנס למים ולא מצליחה שלא לחייך.

בפנים היא שומעת את אבא: "כבדיהו וחשדיהו."

היא נושמת עמוק, לוקחת את בגד הים מהתיק ומסתובבת לחפש שירותים.

--

"שיט, השירותים סגורים!" נערה שזופה בביקיני אומרת ליד הדלת הסגורה. היא מסתובבת ורואה את נעמה.
"גם את צריכה?"

נעמה מהנהנת.

"בואי איתי, נתפלח לשירותים של נפטון."

"נתפלח? איך?"

"זה ממש קל, בואי."

הן עומדות ליד השער של הבריכה של המלון ומחכות. תייר גבוה מתקרב לשער ומקיש קוד. השער נפתח, והוא נכנס והן מיד אחריו. הוא מביט בהן בשאלה, ונעמה פולטת:
"We forgot the code."

התייר מניד בראשו ועולה במדרגות לבריכה.

"כשרון טבעי." הנערה מחייכת.

נעמה נושמת עמוק ועולה עם הנערה למעלה.

המים בבריכה תכולים וצלולים. כיסאות נוח מוצלים בשימשיות צבעוניות פזורים סביב, ילדים משחקים במים. אנשים מפטפטים בשקט, צוחקים.

"יפה כאן, הא?" שואלת הנערה.
"מאוד," אומרת נעמה.

"אל תשכחי את המטרה!" אומרת הנערה והולכת קדימה.

נעמה נכנסת לתא, מורידה את הג'ינס והחולצה ולובשת את בגד הים החדש שקנתה לפני הנסיעה. הגיזרה שלו הקצת חשופה, בד שחור וקו ורוד עדין סביבו.

היא יוצאת מהתא והנערה שורקת.
"איזו חתיכה!"

נעמה מחייכת, נבוכה. היא מציצה במראה.

"חכי שנייה," היא אומרת, ולובשת את החולצה והג'ינס מעל בגד הים.

"העולם עוד לא מוכן לזה?" הנערה צוחקת.

"משהו כזה," אומרת נעמה. "מה עכשיו?"

"אני חושבת שאשאר כאן קצת," אומרת הנערה.

נעמה יוצאת איתה לבריכה. המציל מתקרב לכיוון שלהם. נעמה מסתכלת עליו ואז על הנערה ואומרת: "אני אחזור לחוף, תודה רבה!"

"תבואי כל יום, כיף איתי," אומרת הנערה בחיוך.

"באמת כיף," מחייכת אליה נעמה ומתחילה ללכת.

"הערב יש מסיבה בחוף המערבי, תבואי." אומרת הנערה.

נעמה מסתובבת אליה: "אה, אני עם חברות כאן."

"The more, the merrier" הנערה מנידה את ראשה.

כשנעמה יוצאת מהשער היא שומעת את המציל אומר לנערה:
"המזנון פתוח אם את רוצה משהו."

--

צהריים. החבורה איחדה תיקים ושקי שינה, ועכשיו כולם רובצים ביחד בצל, מפלט מהחום. שלהבת ועמית משחקים שש־בש, שלהבת מספרת על פרויקט הגמר שלה במגמת אמנות בתיכון.

"באיזה מגמה את, נעמה?" שואל תומר.

"אממ, פיזיקה," עונה נעמה.

עמית מגלגל עיניים ושלהבת מחייכת. נעמה מתכווצת.

"גם אני," אומר תומר, "אבל אני יותר אוהב מתמטיקה."

נעמה מסתכלת עליו, קצת מופתעת.
"אבל פיזיקה הרבה יותר מחוברת לעולם."

"מי אמר שצריך להיות מחובר לעולם?" שואל תומר.

"אתם כאלה חנונים!" אומר עמית.

"החנונים שולטים בעולם, עמית. תתמודד." אומר תומר.

שלהבת ועמית מושכים בכתפיים. נעמה ותומר מחייכים.

--

השמש עומדת לשקוע. ריח של שמש וים על העור של נעמה, היא לא רוצה שהיום הזה יגמר.

"מה קורה בנות?"

שלושה גברים צעירים עם סיגריות ביד נעמדים ליד המחנה הקטן שלהן.

הבנות מסתכלות אחת על השנייה ומרכינות ראש.

אחד מהם מתקרב לשלהבת.
"אפשר להצטרף, חמודה?"

היא מסובבת ממנו את הראש.

"למה לא עונה?" הוא אומר בחיוך.

נעמה מריחה את הבירה מהנשימה שלו, זה מרתיע אותה. היא עונה במקום שלהבת:
"כי היא לא רוצה לדבר איתך."

הגבר פונה אליה. החיוך נעלם לו מהעיניים.

"מה הקטע שלך?"
הוא נושף את עשן הסיגריה לפנים שלה.

נעמה משתעלת. הדם עולה לה לראש: "איזה חרא אתה. לך מכאן."

"מה אמרת?"

הוא מסתכל עליה.
הפחד התחלף בכעס, נעמה לא מזיזה את המבט.

הוא נושף עליה שוב את העשן, יורק על החול, מסתובב והולך. שני החברים שלו הולכים אחריו.

הבנות מסתכלות על נעמה במבט לא ברור.

"נעמה, הגזמת." אומרת נטלי.

רויטל מרכינה את הראש.

"מה רציתן שאעשה?" נעמה אומרת בייאוש.

נטלי מושכת בכתפיים. אף אחת לא מחייכת.

--

נעמה הולכת מהר על החול, על קו המים. כמה דמעות סוררות זולגות, הנשימה שלה מתקצרת. היא מרימה את הראש ורואה את השמש נוגעת במים, צובעת אותם ואת השמיים בכתום, אדום, זהוב. ההרים האדומים נותנים לים מסגרת, והדקלים נעים ברוח.

הצעדים שלה נעשים איטיים יותר. השקט שסביבה נכנס לה לגוף. ממלא אותה.

"זה כנראה המקום הכי יפה בעולם" היא חושבת לעצמה, ומתיישבת על החומה שליד החוף.

--

השמש שקעה, הערב ירד. האורות של עקבה מנצנצים על המים. בדרך למסיבה הבנות עוצרות בשירותים להתאפר, הבנים מחכים בחוץ. נעמה מושכת פס שחור על הריסים, ויוצאת החוצה. היא מתיישבת על ספסל ותומר מתיישב לידה.

"יקח להן עוד כמה זמן" היא אומרת.

"שיקח." הוא מחייך אליה. היא מחייכת ומרכינה את הראש.

הם מסתכלים על הבנים, שזורקים אבנים למים.

"את במקרה יוצאת עם מישהו עכשיו?" שואל תומר.

"אני ממש גרועה בזה" אומרת נעמה.

"במה?" מתבלבל תומר. "בלהקפיץ אבנים. אני לא מצליחה יותר מפעם אחת". הם שותקים לרגע, ואז היא מוסיפה בשקט:

"אני גם לא יוצאת עם אף אחד עכשיו. או בכלל. כלומר, לא יצאתי עדיין.".

"איך זה?" שואל תומר.

"כי אני ממש גרועה בזה." נעמה מחביאה חיוך.

"גם אני לא משהו בזה" מחייך תומר.

נעמה מסתכלת עליו: "אבל אתה נראה טוב. כלומר, אתה יודע. בשביל חנון".

"גם את נראית טוב, בשביל חנונית".

נעמה מחייכת.

היד של תומר זזה בסנטימטר לכיוון היד שלה.

נעמה מסתכלת על היד של תומר. הלחיים שלה חמות, הלב מאיץ פעימה.

היא קמה, ומצביעה על הבנים: "תראה, הוא הצליח להקפיץ ארבע פעמים!".

"מדהים". אומר תומר ומושך את היד בחזרה.

קולות עליזים מאחוריהם, "באים?" שואלת שלהבת.

--

אורות עמומים מאירים את החול, “I fell in love with San Pedro” של מדונה באוויר. צעירים צוחקים, רוקדים וקופצים על רחבת ריקודים מאולתרת.

"הגעת," אומרת לה הנערה מהמלון, שהופיעה משום מקום.
"הגעתי." אומרת נעמה.
"יאללה, בואי לרקוד!"

נעמה מהססת, מסתכלת בחבורה.
"יאללה, בואו!" קוראת נטלי.

הבנות נכנסות לרחבה ורוקדות. השיר מתחלף ל-“The Final Countdown”. רויטל ונטלי מנגנות על גיטרות חשמליות באוויר, ונטלי מחזיקה מיקרופון דמיוני וצועקת איתן:

“I guess there is no one to blame
We're leaving ground (leaving ground!)
Will things ever be the same again?”

היא קופצת לפי המוזיקה, החום בבטן מתפשט לכל הגוף. ככה צריך לחיות!

"אני צריכה לשירותים," אומרת רויטל.
"אני אבוא איתך" אומרת נעמה, והן הולכות.

בדרך לשירותים נעמה רואה את שלהבת מדברת עם תומר, בצד. היא מחייכת אליו ומניחה עליו יד, כאילו במקרה.

"סתם מדברים," היא אומרת, יותר לעצמה.

כשהן חוזרות, המוזיקה התחלפה לסלואו, “Forever Young”, השיר האהוב עליה. בלי לרצות, העיניים שלה מחפשות את תומר, ומוצאות אותו צמוד לשלהבת. התלתלים הג'ינג'יים שלה על הכתף שלו.

לרגע העיניים של שלהבת פוגשות את העיניים של נעמה. היא מחייכת ומושכת בכתפיה.

נעמה מחכה רגע.
אולי הוא יסתכל עליה.

הוא לא מסתכל.

“Youth is like diamonds in the sun
And diamonds are forever”

נטלי והנערה רוקדות עם החברים של תומר.

נעמה מנסה ללכת לקראתן, אבל לא מצליחה.

היא מסתובבת והולכת משם.

--

נעמה הולכת לאט, הרגליים שלה שוקעות בחול. היא לא שמה לב לאן היא הולכת, וכמעט נתקעת בהם.

הסיגריה ביד שלו.

"לא כזאת גיבורה עכשיו?" הוא אומר, ונושף עשן הצידה.

נעמה מסתכלת עליו, ומנידה את הראש.
"לא ממש."

הוא מסתכל עליה רגע, מהנהן, וממשיך לדבר עם החברים שלו.

נעמה ממשיכה ללכת.

--

היא רואה סוכת מציל. עולה בסולם, מתיישבת, מסתכלת בים.

הסולם חורק. היא מרימה את הראש בבהלה: מי זה?

הראש של רויטל מופיע בפתח. "זאת רק אני, נעמונת."

קצת יותר קל לנשום עכשיו.

רויטל מתיישבת לידה. נעמה מרכינה את הראש ומסננת:

"אמא שלי אמרה לי שאני רגישה מדי. שכל דבר פוגע בי".

רויטל מחייכת ואומרת: "רגישה שצועקת על ערסים שמפחידים את כולנו. ממש רגישה."

נעמה מושכת בכתפיים.
"זה לא נחשב, הוא עיצבן אותי. אני פשוט – "
היא נושמת מהר, לא מצליחה להמשיך.

"אף פעם אין לי "סוף טוב, הכול טוב".

"מה סוף טוב עכשיו? רק התחלנו!" אומרת רויטל.

"אז סתם טוב," עונה נעמה.

רויטל אומרת בשקט:
"נעמונת, יש לך כל מה שאת צריכה."

נעמה מרימה אליה מבט.
"מה כבר יש לי?"

רויטל מגלגלת עיניים בחושך.

"ממש כלום - את מכוערת, טיפשה, ומאוד, מאוד רגועה."

נעמה מסתכלת עליה, ופתאום שתיהן צוחקות. צחוק מדבק, משחרר, שלא מפסיק.

רויטל מנגבת את דמעות הצחוק.
"נראה לי שדברים יקרו כשתהיי מוכנה."

"את כזאת זקן בודהיסטי חכם, רויטל," אומרת נעמה.

"כזאת אני. אוממממ." רויטל עוצמת עיניים ומשלבת ידיים.

נעמה מסתכלת על האורות שעל המים, שומעת את אוושת הגלים. זה עדיין המקום הכי יפה בעולם.

 

אילת 1986.