רחל יושבת מול המחשב ומשווה את מספר הציטוטים שלה לקולגות שלה מהמחלקה - מצטטים אותה פחות. היא יודעת שהתחום שלה קטן ואין בו הרבה פרסומים, שהיא מובילה כל מאמר שהיא כותבת, ואחרים משחקים יפה יותר עם אחרים. היא גם עוברת תחום כל כמה שנים כי יש לה קוצים בתחת.
אבל
זה לא משנה. אם היא מתעקשת על הדרך שלה, היא צריכה לשאת בהשלכות. לכולם יש כסף חוץ
ממנה, כולם בטוחים חוץ ממנה, ורק היא לא מצליחה להיפטר מחוסר הבטחון.
לפחות
ככה זה מרגיש.
צריך
לצאת! צועק משה מלמטה. היא נאנחת, סוגרת את המחשב ויורדת אליו. הם נוסעים למשחק הכדורסל
של מתן. האחרון בעונה, זה שקובע באיזה מקום יסיימו את הליגה.
--
קולות
של כדור, צעקות של הורים, חריקות של נעלים על פרקט, ריח של עץ וזיעה. הקבוצה
המארחת מובילה ב-7 נקודות. רחל מחפשת בעיניים את מתן. הוא משחק, מספר 16. הוא מהצעירים
אבל גם מהגבוהים בקבוצה. ההורים של הקבוצה האורחת, הקבוצה שלהם, יושבים ביחד
ביציע, רחל ומשה מתיישבים לידם. רחל מעיפה עליהם מבט, כולם מרוכזים במשחק.
מתן
חוטף את הכדור מהשחקן ששמר עליו ומוסר לקפטן. רחל מזדקפת ועולה לה חיוך על
השפתיים. "תראה אותו!" היא אומרת למשה. "אני רואה" הוא
עונה.
המשחק
נמשך. מתן נלחם, עושה אסיסטים, אבל הקבוצה המארחת עדיין מובילה. נדמה לרחל ולמשה
שהוא לא מעז להחזיק את הכדור יותר מדי, מוסר מיד לשחקן אחר, ואז המאמן צועק לו:
"מתול, תלך לסל!". הם לא אוהבים את הכינוי הזה, מתול.
מתן
מכדרר, חותך לסל, וקולע. היא מריעה בקולי קולות. "כל הכבוד מתן!" צועק
האבא שמאחוריה. היא מסתובבת ומחייכת אליו.
היא
מסתובבת חזרה ואומרת למשה בשקט: "הוא קרא לו מתן." משה מהנהן.
הקבוצה
המארחת עדיין מובילה.
מתן
מנסה לקלוע שלשה ומחטיא.
"מה
הוא עושה?" משה אומר ברוגז.
רחל
לא מבינה. ואז היא רואה. אגרוף אחד, ועוד אחד, למצח שלו. הנשימה של רחל נעצרת.
המאמן
קורא לו. מתן לא מסתכל.
המאמן
ניגש אליו, מניח יד על הכתף שלו ומוביל אותו לספסל. רחל נושמת.
משה
אומר: "המאמן צודק, הוא לא יכול להתנהג ככה". לרחל יש דמעות בעיניים.
"הוא לא מעניש אותו, הוא מרגיע אותו". היא אומרת.
הקבוצה
של מתן לוחצת והקבוצה השנייה מתחילה לאבד כדורים ולפספס סלים. ההפרש מצטמצם והמשחק
מתחיל להיות צמוד. מתן נכנס למשחק. הם מצמצמים עוד. הוא נלחם ביחד איתם ונכנס
וקולע. הם ממש קרובים, נשארו כמה שניות. רחל מחזיקה את היד של משה חזק.
הבאזר
מודיע על סוף המשחק. 58:59 לקבוצה המארחת.
מקום
שני בליגה, סופי.
הקבוצה עומדת במעגל, המאמן עומד ליד מתן והיד שלו על הכתף של
מתן. הוא מדבר עם הילדים והם מתחילים לצעוק MVP!
MVP! הם מניפים את מתן ועוד ילד למעלה.
מתן הוא הMVP ביחד עם הילד החדש שקלע כמה
סלים ממש יפים.
זאת הפעם הראשונה שמתן נבחר,
ורחל מרגישה שהלב שלה מתרחב. היא מסתכלת על הילדים. הילד השני מחייך, מתן לא. הילד
השני צוחק עם אבא שלו, זה האבא הנחמד, שקרא למתן בשמו.
מתן בא לקראתם בפרצוף מתוח.
"היה לך משחק נהדר!" רחל מחבקת אותו.
"אבל הפסדנו".
מתן אומר.
--
בדרך
הביתה, רחל רואה בוואטסאפ של ההורים: "הולכים למסעדת קיס לאכול,
מוזמנים." "רוצים ללכת?" היא שואלת ומשה עונה: "ברור."
ומסובב את האוטו לכיוון.
אחת
האימהות שולחת תמונה בקבוצה, של הילדים סביב השולחן. "נעשה שידור חוזר כשמתול
יגיע" היא כותבת. יפה מצידה, חושבת רחל. קצת פחות אכפת לה שקראה לו מתול.
במסעדה
הילדים יושבים בשולחן אחד וההורים בשולחן אחר. מתן מצטרף לילדים. הם מזמינים
ומצטרפים להורים האחרים, שמברכים אותם. היא יושבת ליד האבא של הקפטן של הקבוצה
והוא אומר לה: "איזה משחק מעולה היה למתן היום!" היא מרימה את הראש
ואומרת: "כן, אבל הייתי רוצה שיהיה לו יותר בטחון". האבא מסתכל עליה ומהנהן.
"את יודעת, אף אחד לא בא בטוח, זה נבנה, ממשחק למשחק. יש להם ימים טובים יותר
וטובים פחות והם צריכים להבין שככה זה". היא מנידה את ראשה וחושבת, הלוואי
ואני הייתי מבינה את זה.
ההורים
מדברים על טיולים לאיטליה בקיץ, על טיולים ברגל, וברכבל ומלונות ורחל נזכרת בזה
שהיא עדיין לא יודעת לאיפה הם ייסעו בקיץ, כי היא מחכה לתשובה על גרנט. למה אני לא
יכולה לצאת לחופשה עם המשפחה בלי שזה יהיה תלוי במענק או בכנס? היא שואלת את עצמה.
ההורים מפטפטים בנחת ורחל מסתכלת עליהם. הם קצת יותר צעירים ממנה וממשה, ונראים לה
גם קצת יותר רגועים ובטוחים. אולי יש אנשים שנולדו בטוחים היא חושבת, ואנשים
שנולדו פחות, ואי אפשר לעבור בין הקבוצות רק כי רוצים.
האבא
הנחמד מביא להם את ההמבורגר שלהם ורחל נותנת חצי למשה ונוגסת מהחצי שלה. הוא טעים
בצורה מפתיעה. האבא מספר להם על בעל המסעדה: "הוא היה ארכיטקט ואז החליט
לפתוח מסעדה. עכשיו יש לו שישה סניפים והוא עובד מהבוקר עד הלילה."
לפחות
אני לא צריכה לדאוג להשביע את רצון הלקוחות, חושבת רחל.
--
בבית
במטבח היא מספרת למשה על מה שהאבא של הקפטן אמר. "אתה חושב שאנשים באמת
משתנים? שאפשר לצבור בטחון?" היא שואלת. "זה תלוי.". משה עונה.
"במה זה תלוי?" רחל שואלת.
"זה
תלוי באופי, תלוי במה שאנחנו נותנים לו. צריך לעבוד על זה".
"אבל
שנינו לא בטוחים בעצמנו, איך הוא יהיה בטוח?" רחל אומרת.
משה
מסתכל עליה ואומר: "היום את לא בטוחה. אתמול היית, ומחר אולי תהיי.".
"מה
אתה, שלמה ארצי?" רחל צוחקת.
"היום
אני שלמה ארצי, מחר אולי אהיה שלום חנוך". הוא אומר בחיוך, ואז מרצין ואומר: "אנחנו
נותנים לו את הניסיון שלנו, את התובנות שלנו, והוא יעשה עם זה מה שהוא יכול."
לרחל זה לא נשמע מספיק.
--
רחל
הולכת לחדר של מתן. כרזה דהויה של "כדורסל זה החיים" על הדלת. רחל
מסתכלת על הכרזה ואז על מתן, ששוכב במיטה ומשחק בטלפון. הוא מרים את הראש:
"הי אימוש".
היא
מתיישבת לידו, ואומרת: "הי, ילד שלי." ומלטפת לו את הראש.
"באס
אותי שלא חייכת, והילד השני חייך." מתן מושך בכתפיים.
"אתה
יודע, גם אני לא מרוצה ממה שאני עושה לפעמים. כאילו, שום דבר לא מספיק לי." רחל
נושמת נשימה עמוקה וממשיכה: "אבל אני חושבת שצריך לשמוח כשאנחנו מצליחים,
אפילו אם אנחנו מפסידים."
מתן
מסתכל עליה ואומר: "אמא, לא כיף לי לחייך כל הזמן. זה לא מתאים לי. וגם
הפסדנו. זה ביאס אותי".
רחל
חושבת קצת על מה שאמר ועונה: "אתה לא חייב לחייך, אני רוצה שתהיה שמח בפנים.
גאה במה שאתה עושה."
מתן
אומר: "אני מרוצה כשאני מצליח, אבל זה לא כיף להפסיד".
באמת
לא כיף להפסיד, רחל חושבת.
שניהם
שותקים. מתן מסתכל לתקרה: "אולי בשנה הבאה אעבור לקבוצה אחרת, יותר טובה.
שאוכל להתפתח יותר".
רחל
מנידה את הראש: "מתן, יש מה ללמוד גם בקבוצה שלך, והמאמן שלך ממש טוב".
"אני
אוהב אותו" מתן אומר לה. "אבל בשנה הבאה אני רוצה להבחן לקבוצה
אחרת". רחל נאנחת. "טוב". היא קמה ואומרת: "לך לישון חמודי,
אתה נראה עייף. יש מחר משחק עם הקבוצה של הבוגרים".
"מחר
אנחנו חייבים לנצח". הוא אומר. "גם אם לא תנצחו זה בסדר". רחל
אומרת.
מתן
מגלגל עיניים.
צודק.
--
רחל
הולכת לחדר השינה וחושבת על זה שגם היא לא יודעת איך לא להיות עצובה כשהיא מפסידה.
היא נעצרת ליד המחשב, מסתכלת עליו, ואז מתיישבת במיטה ופותחת ספר. לפני שהיא
מתחילה לקרוא היא חושבת שאולי זה בסדר להרגיש ככה, כל עוד היא ממשיכה לשחק.