מי, מה ולמה?

אני רוצה להסביר איך נולד הבלוג הזה, מה אני מביאה לכאן, ומה אני מקווה שתקחו.

איך התחלתי לכתוב סיפורים קצרים?

 בפסח 2025 שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות שעוד לא עשיתי, בלי הגבלה. התשובה הפתיעה ולא הפתיעה אותי: לכתוב. אני רוצה לכתוב סיפור. 

זה היה מאוד קשה לכתוב את הסיפור הראשון, כי אף פעם לא כתבתי כתיבה ספרותית, תמיד כתיבה אישית. ליומנים, ואז ב-2002 אתר בננות גילה לי את האפשרות לכתוב ולתקשר עם אנשים באינטרנט, ואז ב-2003 פתחתי את הבלוג הראשון שלי בישראבלוג ואחר כך נדדתי בתוך ומחוץ לישראבלוג, אבל תמיד כתבתי, כתיבה אישית, לא סיפורים.

ניסיתי ב-2022 לכתוב סיפור והעליתי אותו בבלוג, אבל הוא היה כתיבה אישית, כמו שאני כותבת עכשיו, כאן, לא סיפור.

ואז, בפסח, כשהבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, בעזרת שיקוף ותמיכה של צ'אט, הצלחתי לכתוב את הסיפור הראשון שלי, ומאז כתבתי עשרה. כמה פעמים אפשר להתלהב מגרף? הוא הסיפור החמישי, וכדורסל זה החיים זה התשיעי. 

מה קיבלתי מהכתיבה? 

הכתיבה אפשרה לי לעבור בתוך החיים שלי, אחורה וקדימה בזמן, ולבחון מחדש אירועים מכוננים והתנהגויות ודפוסים שרציתי לאפשר לעצמי לשנות. אני חושבת שהתחלתי לכתוב כי הרגשתי שאיבדתי את הדרייב המקצועי שהיה כח חיים מרכזי בשבילי. רציתי להבין למה אבד לי הדרייב, וקיוויתי שאולי אוכל לאהוב את מה שאני עושה מחדש. הכתיבה של שני הסיפורים שהעליתי כאן, מאוד עזרה לי להבין מה איבדתי ולמה - איפה הקושי, על מה אני צריכה לוותר ועל מה אני צריכה להתעקש כדי לחזור לאהוב את המרכז המקצועי שלי. 

הדבר הכי גדול שקיבלתי מהכתיבה הוא שמותר לי ליצור, לגלות, ולברוא משהו שמשמעותי לי, בדרך שלי, בלי למדוד מיד אם הוא חשוב, משמעותי וגדול לאחרים. האפשרות לשמור את מה שיצרתי אצלי, ולאהוב אותו גם אם הוא לא כתוב לפי החוקים, ולא מדבר לכל אחד, גם כשאני מקבלת פידבק לא מחמיא. הקריטריון הכי חשוב בשבילי היה - האם הסיפור מצליח לגעת באמת שלי?  

ואז, איכשהו זה חלחל גם לעבודה שלי ואני מברכת כל כך על זה. חזרתי להתלהב מתוצאות. חזרתי להתלהב מהחיפוש אחרי האמת גם במדע. אני מקווה שזה יימשך. אני מקווה גם שאמשיך לכתוב, למרות שהבעיה שלשמה התחלתי לכתוב  כרגע נפתרה, כי אני מאוד נהנית מזה. הסיפורים באים אלי ומבקשים ממני לספר אותם, כך זה עבד מאז הסיפור השלישי שכתבתי, שהוא הבא שאעלה.

למה פתחתי בלוג סיפורים?

ההסכם שלי עם עצמי היה שאני כותבת לעצמי עשרה סיפורים ואז מחליטה מה לעשות איתם. כשכתבתי את הסיפור העשירי הסתכלתי על כמה במות כתיבה והן לא דיברו אלי. לא נראה לי נכון לשים את הסיפורים המאוד אישיים שחצבתי ממעמקי הנפש והראש שלי, על במה ספרותית ו... זהו. לא לקבל שום פידבק, לא לתקשר עם הקוראים. מה הפואנטה? ואז התחלתי לחשוב למה ומה אני רוצה לקבל מהשיתוף של מה שכתבתי עם העולם. לקח לי קצת זמן, עד שהבנתי שאני מאוד אשמח לשמוע שהכתיבה שלי נגעה במישהו, אבל יותר מהכל - אני רוצה לתת בחזרה, על מה שקיבלתי במשך חיים שלמים מהקריאה. אפשר להגיד שהקריאה שינתה לי את החיים. 

כשהייתי ילדה חייתי בסיפורים שקראתי, כי אני חושבת שקצת נולדתי לתוך ארץ זרה. תמיד חלמתי על מקום אחר בו אוכל להיות, מה? חופשיה להיות אני ואהובה על מה שאני, אני חושבת. הספרים היו מקום כזה. מצאתי בתוכם את עצמי, הבנתי דברים שהרגשתי, חייתי הרפתקאות וחוויות שחלמתי עליהן, והרגשתי פחות לבד. הספרים היו מתנה, מאז ומעולם. למעשה העזתי לחשוב על כתיבת סיפורים קצרים בגלל ספר שקראתי: The Storied Life of A.J. Fikry/ Gabrielle Zevinאני ממליצה על הספר הזה. הוא נוגע ללב ומעורר השראה, הוא בעצם גרם לי לחשוב על סיפורים קצרים בתור אופציה שהבנתי די מהר שהיא הכי מתאימה לי.

מה אני מקווה שיקרה?

אני ממש מקווה שמי שיקרא יתחבר לדברים שעוברים על נעמה ורחל, הגיבורות שלי, ושמשהו ממה שעובר עליהן יעזור לו להבין טוב יותר את עצמו או אנשים שהוא אוהב, להרגיש טיפה פחות לבד, ולהרגיש תקווה. אם זה קורה, אתם מוזמנים להגיד לי בתגובות, אבל לא חייבים. אם אתם רוצים להפנות אנשים אחרים לכאן, אתם מוזמנים. אם אתם רוצים להעתיק קטעים ולהשתמש בהם, תפנו בבקשה לבלוג, „נעמה ורחל, סיפורים”. זה מספיק בשבילי.

בקיצור: כתיבת הסיפורים היא בשבילי; הבלוג בשבילכם. :-)

מקווה שאמשיך לכתוב ומקווה לגעת בקוראים ולעשות טוב.