"אמא יש פקקים נוראים. אני לא בטוחה שאצליח להגיע בזמן"
תקועה.
תקועה
בכביש שש.
למרות
שיצאתי לפני שש בבוקר.
למרות
שהבטחתי שאגיע בזמן.
היא
בטח תלחץ. רות תמיד מגיעה בזמן, רק אני תמיד מאחרת.
נושמת
עמוק. השעה בוויז רק מתאחרת. אני בקושי בנתניה.
הטויוטה
הישנה חורקת כשאני לוחצת על הגז, כאילו הערתי אותה משנת החורף.
רותי
לא ביקשה בכלל שאחליף אותה, אני הצעתי את זה. לא נראה לי הוגן שהיא תיקח את אמא
בכל פעם.
מעניין
באיזה מצב רוח אפגוש את אמא היום, בטוח לא מדהים, בגלל האיחור שלי. הטלפון מזמזם.
הודעה מאמא: "אני לוקחת מונית. נפגש בבית החולים".
כמובן
שהיא תמצא דרך. היא שונאת לחכות, כמוני.
איך
היא תסתדר בבית החולים בלעדי? רות הסבירה לי בדיוק מה צריך לעשות שם. איך צריך
ללוות אותה. מה צריך להגיד לאחיות. על מה צריך להתעקש. רותי מדהימה. לשתינו יש מזל
שיש לנו אותה, אחותי, הבת הגדולה. יותר סבלנית משתינו.
התנועה
טיפה משתחררת. אני צריכה לשירותים. אבל אין לאן ללכת בכביש 6, וגם אין לי זמן.
--
מתפללת שהמחסום לבית החולים
יכיר את המכונית שלי. הוא מתמהמה ואז מתרומם בעצלתיים. גם המחסום ליד המכון האונקולוגי
מזהה אותי. תודה לרותי שהעבירה את מספר המכונית בזמן.
חונה וממהרת להכנס לבניין. מחפשת את אמא.
מוצאת אותה יושבת על כיסא, והאחות מנסה להחדיר לה
מחט לאינפוזיה. הוריד לא משתף פעולה, והאחות מנסה עוד אחד. ועוד אחד. אני מתכווצת.
היא סוף סוף מצליחה.
אני מתיישבת ליד אמא. "מה שלומך?" אני
שואלת. היא מביטה עלי, "אה, לא משהו. מה שלומך?"
"הגעתי." אני אומרת.
אני מנסה להיזכר בהוראות של רות. מה צריך להגיד
לאחיות. מה צריך לעשות. אני נגשת לדלפק וקוראת מהוואטסאפ מה שרות כתבה לי. האחות
מסתכלת עלי ושואלת: "את האחות הקטנה?"
"כן".
"אנחנו כבר נתחיל. לכו לחדר 3."
אני חוזרת לאמא. היא מביטה בי בשקט. אני לא רגילה
לשקט הזה, החדש.
"אמא, אנחנו צריכות ללכת לחדר 3, אני חושבת
שזה בצד השני". היא קמה והולכת אחרי.
חדר 3 מלא כורסאות עליהן שוכבים חולים מחוברים
לאינפוזיה והמלווים יושבים לידם. אנחנו מחפשות כורסא פנויה ואמא מוצאת ומתיישבת.
אני יושבת לידה. אחות מתקרבת אלינו ואומרת: "שלום לך! מה שלומך השבוע?"
"יכול להיות יותר טוב" אמא מחייכת.
"תמיד" האחות מחייכת חזרה. אמא נשכבת
והאחות מחברת אותה לאינפוזיה. האחות מסבירה לנו את סדר הטיפול והולכת.
הן מאוד נחמדות, האחיות כאן. סבלניות, חייכניות.
אני לא יודעת איך הן יכולות להיות כאלו בתוך המקום הזה, אבל הרוגע שלהן ממש עוזר
לעבור את היום.
אמא מבקשת ממני שאביא לה תה. אני הולכת לחפש את
המיחם עם התיונים. אני שמה לה כפית סוכר ומערבבת. כשאני חוזרת אני רואה שהיא קיבלה
ארוחת בוקר. לחמניה, ירקות, גבינה, זיתים ירוקים. הדברים שהיא תמיד אוהבת. היא
אוכלת, וזה משמח אותי. אני מביאה לה את התה. היא שואלת אותי אם אני רוצה משהו.
כמה מתאים לה להציע לי להתחלק באוכל שלה, אבל אני
לא רוצה לקחת לה. זה גם אוכל של בית חולים. למרות שהוא נראה בסדר.
אני לוקחת זית ירוק. הוא טעים ומלוח. קחי עוד!
היא אומרת. אני לוקחת עוד אחד.
אמא קוראת למישהי שנמצאת מאחורי: "בואי,
תביאי לה סנדוויץ!" המתנדבת מתקרבת אלי ושואלת אותי איזה סנדוויץ אני רוצה. אני
לא בטוחה שהסנדוויצ'ים מיועדים לי, אבל המתנדבת מרגיעה אותי ואומרת, זה לכולם, קחי
לך. אני לוקחת סנדוויץ עם טונה.
אמא נשכבת על הכורסא. עוצמת עיניים. אני שואלת את
עצמי אם כואב לה, אבל לא רוצה להפריע לה, אז שותקת.
אני פותחת את המחשב ונכנסת לאמייל. מבול של
הודעות חדשות שצריך להתייחס אליהן. אני מתחילה עם הראשונה.
--
אמא פקחה את העיניים. האחות ניגשת אלינו ושואלת
אם הכל בסדר. אמא אומרת שבסדר ושואלת את האחות אם יש לה ילדים.
"שלושה, קטנים" האחות עונה.
"אתם גרים בראשון?" אמא שואלת.
"כן" האחות עונה ומחייכת: "אני זוכרת
את החנות שלך מהילדות שלי. ההורים שלי היו קונים לי שם צעצועים".
אמא מחייכת. "כל ראשון היתה קונה אצלי.
בפורים, כל הפאסג' היה מתמלא בקונים. היינו מכניסים את האנשים לפי תור. אתה רואה
אותה?" היא מצביעה עלי. "זאת הבת הקטנה שלי, היתה עוזרת לנו בחנות
כשהיית קטנה, והיום היא פרופסור באוניברסיטה!"
האחות מסתכלת עלי ואומרת: "כל הכבוד! באיזה
אוניברסיטה את?"
"בטכניון, המחלקה לגנטיקה." אני עונה.
"וואו, מעניין!" האחות אומרת.
"מאוד מעניין" אני עונה, לא יודעת מה
להגיד.
"מי
היה מאמין, כשהלכתי יחפה בזליטן, שהבת שלי תהיה פרופסור!" אמא אומרת ומסתכלת
עלי.
לרגע
הגאווה שלה בי נכנסת לי פנימה.
--
הטיפול
נגמר, ואנחנו הולכות לאוטו. אמא הולכת לאט, נשענת על המקל ביד אחת, ועלי ביד השנייה.
הטלפון
שלי מצלצל. ביד הפנויה אני מוציאה אותו מהכיס ונבהלת לראות שזאת נופר, אחראית
הגנים. אני מסתכלת על השעון ורואה שחמש דקות אחרי ארבע. כנראה שוב אחרנו לאסוף
אותו.
הלב
שלי נופל.
אני
עונה.
"רחל,
לא אספו את מתן עדיין. מה קורה?"
אני
אומרת: "נופר, אני עם אמא בכימותרפיה, תני לי לחפש את בעלי".
זה
לא מרשים את נופר. שום דבר לא מרשים את נופר. כשעשתה לנו שיחת הבהרה לגבי האיחורים
שלנו היא כל הזמן שאלה אם משהו ביננו לא בסדר. הסברנו לה שאמא שלי ואמא שלו חולות
בסרטן, ושמשה התחיל עבודה חדשה, וזה לא שכנע אותה.
אני
מתקשרת למשה והוא אומר שהוא בדרך, אבל לא יספיק וביקש מכרמל לאסוף את מתן לפני כמה
דקות. אני מחשבת. לפני כמה דקות כרמל יצאה, ויקח לה 10 דקות להגיע לגן. אנחנו
בצרות.
נופר
שוב מתקשרת. אני עוזרת לאמא להיכנס לאוטו, משאירה את הדלת פתוחה, ועונה לה.
"מה
קורה?"
אני
אומרת לה שהבת שלי בדרך לאסוף את מתן ועוד כמה דקות היא תגיע.
נופר
אומרת שזה לא מקובל עליה והיא רוצה לערב את הרווחה, כי לא הגיוני שזאת הפעם
הרביעית החודש שאנחנו מאחרים לאסוף את מתן.
אני
שונאת את האישה הזאת. שונאת את האיומים שלה. שונאת את חוסר האונים שלי.
"איך
יעזור לערב את הרווחה?" אני שואלת. "אנחנו משפחה נורמלית, פשוט קשה לנו
עכשיו. את יודעת את זה, למה להלחיץ?"
"אני
לא מוכנה שגננות שלי יחכו עם הילד שלך מחוץ לגן, פעם אחר פעם. זה לא מקובל עלי וזה
לא יקרה. שחררתי את הגננת ואני מחכה לבת שלך." היא אומרת.
אני
מאחלת לה בלב, שתדע מקרוב מה זה ללוות אמא חולת סרטן.
"הי,
באתי לאסוף את אחי," אני שומעת את הקול של כרמל בטלפון של נופר ונושמת. תודה
לאל על בנות טובות, אני חושבת.
"אנחנו
נדבר" אומרת נופר.
עדיף
שלא, אני חושבת.
--
אני
נכנסת לאוטו ואמא מסתכלת עלי. "מה זה היה?"
אני
נאנחת, מתניעה את האוטו, ומספרת לה.
"למה
אתם מאחרים לאסוף אותו?"
אני
עוצרת באדום ומסתכלת עליה.
"אמא,
זאת תקופה נורא קשה בשבילנו. משה עושה השלמות להוראה ומלמד בחטיבה, את ואמא שלו
חולות. זה קשה".
"אז
מה אם קשה, זה לא אומר שאתם צריכים לאחר לאסוף את הילד. פשוט תתארגנו סביב
זה".
אני
קצת כועסת וקצת מופתעת. אבל אני לא מוצאת הסבר משכנע לזה שאנחנו לא מצליחים להגיע
בזמן לאסוף את הילד. זה היגיון הברזל של אמא - זאת לא הפתעה שצריך לאסוף אותו כל
יום בארבע, פשוט צריך להתארגן להגיע בזמן ולא 10 דקות יותר מאוחר.
"את
צודקת." אני אומרת, להפתעתי, בלי כעס.
האור
מתחלף לירוק ואני ממשיכה לבית האבות.
--
אנחנו נכנסות לדירה הקטנה שלה בבית האבות, העתק
מוקטן של הסלון וחדר השינה שלה מהבית שלה ושל אבא. יש לדירה את הריח של הבית של
אמא, שאני לא יודעת ממה הוא מורכב, אבל מזהה מיד. ריח מנחם.
היא נכנסת לחדר השינה שלה ומחליפה לשמלת בית.
"אני נשכבת לנוח כמה דקות, תיקחי אוכל
מהמקרר" היא אומרת.
אני פותחת את המקרר הקטן, ומוצאת ארוחות מוכנות
של בית האבות וקופסא אחת עם העוף ותפוחי אדמה של אמא. אני מוציאה את הקופסא עם
האוכל של אמא.
"לחמם גם לך?" אני שואלת.
"אני אוכל אחר כך" היא אומרת.
אני מתיישבת בסלון ופותחת מחשב.
"את לא צריכה לחזור הביתה?" היא שואלת.
"אני אשאר עוד קצת."
המיקרו מצפצף ואני מוציאה את הצלחת ולוקחת אותה
אלי לסלון. "אמא, העוף שלך כל כך טעים!"
"כן, יצא לי טעים הפעם."
"תמיד יוצא לך טעים" אני אומרת.
--
אמא יושבת לידי ורואה טלוויזיה.
"מה שלום שחר? איך הולך לה בצבא?" היא
שואלת.
"היא ממש בסדר. עוד מעט תשתחרר ותלך ללמוד
בבצלאל".
"מה היא תלמד?"
"אנימציה".
"מה עושים עם זה?"
"סרטים" אני אומרת, מחכה לביקורת.
"היא ממש מוכשרת" אמא שלי מפתיעה אותי.
"היא משהו מיוחד, היא תסתדר." היא מסתכלת עלי: "ומה איתך? איך הולך לך?"
אני
חושבת על המענקים שלא קיבלנו בשנה שעברה. על זה שהשנה לא פרסמנו מאמר.
"אני
קצת דואגת, כי אין לנו כסף."
"את
צריכה עזרה? אני אתן לך כסף." היא אומרת וכבר מחפשת את הארנק שלה. אני מניחה
יד על היד שלה. "לא אמא, לא בבית, במעבדה."
"כמה
כסף את צריכה?"
"אני
מבקשת 2 מיליון שקל".
אמא
מנסה לעכל. "ממי את מבקשת?"
"מהקרן
הישראלית למדע".
"והם
נותנים?"
"לא
נתנו בפעם הקודמת. אני מקווה שעכשיו יתנו."
"אולי
זה כי את עובדת על דגי זברה?" היא שואלת.
"לא
אמא, דגי זברה הם אחלה. אני פשוט צריכה לכתוב הצעת מחקר יותר טובה."
"אז
תכתבי, ותפסיקי לדאוג."
אני
מחייכת, כמעט כנגד רצוני.
"כתבתי."
"אז
תפסיקי לדאוג."
היא
מסתכלת עלי ואומרת: "רחלי, הכי חשוב שתהיו מאושרים, לא אכפת לי אם תהיו
סנדלרים, העיקר שתהיו מאושרים."
"פרופסור
לסנדלרות." אני אומרת.
"פרופסור
לדגי זברה יותר טוב?" היא שואלת.
שתינו
צוחקות.
ליד
הדלת, כשאני מחבקת אותה, אני יודעת שעשיתי היום משהו אחד טוב.
הייתי הבת של אמא שלי.
2019