חושך מצריים

 

מוקדם בבוקר, העולם מרגיש אחר, נעמה חושבת לעצמה כשהיא מצחצחת שיניים מול המראה. קרניים ראשונות של שמש משתקפות מהמראה ומאירות את המקלחת באפור. היא מזיזה את המברשת מהר, וקצת קצף נוזל מהפה. היא מנגבת אותו והולכת לחדר בשקט, כדי לא להעיר את אמא. בהתרגשות היא לובשת את הבגדים שהכינה מאתמול ואת נעלי הטיולים שלה, שמחכות במיוחד לימים האלו. הפעם זה רק היא ואבא שלה, האחים שלה לא אוהבים לצאת לטיולי הליכה ארוכים מוקדם בבוקר.

הם נוסעים בשתיקה באוטו של אבא. היא יושבת במושב לידו, מסתכלת החוצה ורוצה לשאול אם מיכלי תגיע היום, אבל מחליטה לא לשאול. המכונית עוברת מעל פסי הרכבת, עולה ויורדת. משמאל היא רואה את מפעל המיץ ויודעת שעוד מעט יגיעו לבריכה.

ליד שער הבריכה קבוצת אנשים עומדת בשקט של בוקר ליד אוטובוס. אבא ונעמה מחנים את האוטו ומתקדמים לכיוונם. נעמה מחפשת את מיכלי בין האנשים ולא מוצאת. כנראה שלא תגיע היום. דוד שמעון מחייך אליה מרחוק: בוקר טוב נעמונת! הוא צוהל. הקול שלו חזק בתוך הקולות המהוסים. היא מנידה בראשה: בוקר טוב, ועולה עם אבא לאוטובוס.

אבא נותן לה לשבת ליד החלון, כמו שהיא אוהבת. האוטובוס מתחיל לנסוע. השמש עלתה ומאירה את העצים והשדות. אם מיכלי היתה כאן הן היו יושבות בסוף האוטובוס ומשחקות משחקי דימיון. ההורים של מיכלי היו נותנים להם פצפוצי אורז וטעמי, כי מיכלי צליאקית. היא ממש אוהבת טעמי. אבא מציע לה קלמנטינה שקילף.

--

אבא מסתכל בנוף מהמושב הפנימי. הידיים שלו מונחות על הברכיים, אצבעות קצת קפוצות. הוא אוהב את השקט של הבוקר, את זה שמישהו אחר נוהג, את ההסברים של המדריך. הוא אוהב לטייל ברגל אבל לא מכיר את הכבישים והמקומות מספיק. אז הוא מצטרף לטיולים של מועדון הבריכה.

הוא אוהב לבוא למועדון למרות שהוא אף פעם לא למד לשחות. להורים שלו לא היה כסף ללימודי שחיה או ללימודים בכלל, ואחרי היסודי הוא יצא לעבוד. הוא עבד קשה, ימים ולילות, השקיע, חסך ופתח חנות צעצועים במרכז העיר, שהפכה אותו ללא פחות עשיר משאר יושבי האוטובוס. כשהקימו את מועדון הספורט הוא חשב שזה יהיה נחמד לבוא לשם בשבתות ועשה מנוי משפחתי. הוא מגיע כל יום, בהפסקת הצהריים מהחנות, שוחה לאט ובקושי, אבל מצליח לעבור מצד לצד. נעמה שוחה כמו דג במים, הוא דאג שהיא תלמד.

הוא לא ממש יודע איך לדבר עם המטיילים האחרים, אז הוא מתרכז בנוף. שמעון מחייך אליו מרחוק מסמן לו להתקרב, הוא מעמיד פנים שלא ראה. שמעון מזכיר לו מאיפה הוא הגיע, והוא לא רוצה לזכור. לא היום.

--

האוטובוס עוצר וכולם יורדים. נעמה הולכת עם הקבוצה, בצעדים קטנים ומהירים. אבא מתרחק. המדריך אומר משהו אבל היא לא מקשיבה. השמים כחולים והשמש מאירה. נעמה מסתכלת על הפרחים ועל העצים. נושמת עמוק את ריח הפריחה, נוגעת בעלים, אוספת אבנים קטנות, מחייכת. אם מיכלי היתה כאן, היינו זורקות מקור חסידה אחת על השניה וסופרות את מספר הילדים שיהיו לנו, היא חושבת. אבא חותך עם האולר שלו גבעול של חוביזה ונותן לה את התוך הטעים שלו. זה יותר טעים ממים.

המדריך מחלק פנסים למבוגרים והקבוצה נכנסת למערה. המערה קרירה וחשוכה אחרי החום והאור שבחוץ. זה נעים, הגוף שלה נרגע קצת. הקירות נעשים יותר צרים כשהם מתקדמים במערה. אור השמש נעלם. נשאר רק אור פנסים עמום. עכשיו צריך להתכופף. היא מרכינה את הגב.

הקירות קרים ולחים ונוגעים בה משני הצדדים. ריח של טחב. היא לא יודעת מי נמצא לפניה ומאחוריה. חבל שמיכלי לא באה, היה יותר קל אם היתה כאן. התקרה נמוכה יותר, והיא הולכת על ארבע. היא לא רואה כלום לפניה, הכל שחור. הנשימה שלה מתקצרת. היא מנסה לנשום עמוק ולא מצליחה. החזה שלה כבד. הגוף שלה קופא. הידיים ממששות בחושך, נתקעות. היא חייבת להמשיך, לצאת מכאן, אבל חושך מצרים. אין לה אויר. היא שומעת מישהי צורחת, נורא חזק, ויודעת שזאת היא שצורחת ולא מצליחה להפסיק.

---

המערה יותר צרה וחשוכה ממה שאבא תיאר לעצמו כשהוא נכנס. לא נעימה הזחילה הזאת. הברכיים שלו כואבות, האויר מחניק. מעניין מה קורה עם נעמה, הוא חושב. אולי הייתי צריך לחכות לה. הוא נעצר שניה אבל יש אנשים מלפניו ומאחוריו והוא ממשיך. לאיזה מקומות משונים המדריך הזה מביא אותנו.

פתאום הוא שומע צרחות נוראיות שלא נפסקות. מי זה צורח ככה? הוא חושב, הגוף שלו נדרך. צרחות מפחידות. זה לא נורמלי, למה אף אחד לא מפסיק את הצרחות האלו? הוא מזיז את הראש אחורה, מנסה לראות בחושך, ולא מצליח.

--

נעמה יוצאת מהמערה. האור מכה לה בעיניים. היא ממצמצת. שואפת אוויר. היא מנגבת את הדמעות ומנסה להרגיע את עצמה. הפרחים יפים בחוץ, והשמיים כחולים. אף אחד לא מסתכל עליה במבט מוזר. אולי הם לא שמו לב.

אבא מתקרב אליה. היא לא יודעת אם לספר לו על מה שקרה, והוא מקדים אותה: "נעמה, במערה שמעתי מישהו צורח כאילו שוחטים אותו ואז אמרו לי שזאת הבת שלי.”  נעמה מסתכלת עליו, מחכה.

"התביישתי."

האויר יוצא לנעמה מהריאות כאילו מישהו נתן לה אגרוף בבטן. היא מתקשה לנשום. הכתפיים שלה מתכווצות פנימה. אין לה מילים. אבא הולך.

נעמה יושבת בברכיים מקופלות, מנסה שלא להסתכל על אף אחד. היא בועטת באבן קטנה לידה. ובעוד אחת. אבק עולה על הפרחים הצהובים. שיעלה. צל נופל עליה. היא מרימה את המבט לתוך החיוך של דוד שמעון: "לא נורא נעמונת, בואי נמשיך." 

היא קמה והולכת.