כמה פעמים אפשר להתלהב מגרף?

 

"אלו המדידות האחרונות שעשינו, אבל לצערנו מיד אחרי המדידה, המעבדה נהרסה ולא הצלחנו להמשיך את הניסויים", אומר המרצה. אני מופתעת מהשלווה שבה הוא אומר את זה. לרגע אני לא מבינה איפה בעולם מעבדות נחרבות, ואז נזכרת שהוא ממכון ויצמן.

על המסך מבחנה מלאה בנוזל ירוק, ולידה עוד מבחנה עם נוזל שקוף. ליד שתי המבחנות גרף והמרצה מדבר עליו בהתרגשות. הוא מסביר איך התוצאות סתרו את ההיפותיזה והובילו לגילוי. אנשים בקהל מהנהנים בהתלהבות. אני חושבת על כל הפעמים שבהן בחנתי מבחנות ירוקות, שקופות, וגרפים, ושואלת את עצמי: כמה פעמים אפשר להתלהב מגרף?

פעם היה קל להתרגש. החידות שניסינו לפתור במעבדה רדפו אחרי, לא נתנו לי לישון בלילה, העירו אותי בבוקר. החרדה שאולי אני טועה דחפה אותי לבדוק כל דבר, לא לוותר. להתאמץ כדי להגיע לרגע הזה, שבו אני רואה את התשובה למה ששאלתי בדאטה, ויודעת שנגעתי באמת. הרגע הזה, בשבילו אני כאן, אבל הוא כל כך קצר. מיד אחריו צריך לשכנע אחרים שיקשיבו ויאמינו, לפרסם, לגייס גרנטים. מלחמה שאין לה סוף, ותמיד משהו חסר: לא מצטטים אותנו מספיק, כשיש סטודנטים אין מספיק כסף, כשיש כסף אין מספיק מאמרים, וכשיש מאמרים - מה עכשיו? זה לא נגמר.

הקהל מוחא כפיים, ואני מצטרפת. ההרצאה הייתה טובה. הבמה פתוחה לשאלות. אני מחכה שהסטודנטים יעזו לשאול, ואז מרימה יד ושואלת. העיניים של המרצה מנצנצות: כן, זה בדיוק מה שאנחנו מנסים להבין! הוא מראה עוד מבחנות ועוד גרפים.
"יפה מאוד," אני אומרת. הוא מחייך, הגוף שלו נרגע והוא עומד קצת יותר זקוף.

--

אני יוצאת מההרצאה לכיוון המשרד. בעוד שעה יש לי פגישה עם סטודנטית, אבל אני לא מצליחה להיכנס לבניין. במקום זה אני הולכת לרחבה עם הנוף. יושבת. יש מיילים שמחכים שאענה להם, אישורים שאני צריכה למלא, מאמר סקירה שאני צריכה לכתוב. אני יושבת ומסתכלת במפרץ. היום יפה, השמש מאירה, השמים כחולים ומשתקפים בים. אני אפורה.

בחור עם כובע קש, קעקוע קטן וזקן מעוצב יושב על הספסל כמה מטרים ממני ומצייר לתוך מחברת. הוא מרים את ראשו ומחייך אלי. "הי פרופסור!"
"הי דייוויד!"

דייוויד  סיים בהצטיינות תואר שני בחוג שלנו.
"מה שלומך? מה אתה עושה כאן?"
"מחכה שהמזכירות תפתח. באתי לאסוף את התעודה."
"אתה מחפש מקום לדוקטורט?" אני שואלת, וכבר חושבת על אפשרויות בשבילו.
"אני בדרך ליפן, לסטודיו מנגה."
"מנ־מה?"
"מנגה," הוא מחייך, ומראה לי את המחברת שלו.

מפלצת בלי עיניים, מלאה שיניים, מצוירת בעט שחור, קופצת אליי מהדף. בלי לרצות אני נרתעת.
"וואו," אני אומרת. "ציור חזק. איזה מעבר חד."
"לא כזה חד," הוא אומר. "בשנה האחרונה הבנתי שאני רוצה ליצור."
"גם במדע אנחנו יוצרים," אני אומרת.

הוא מחייך.
"אתה חושב שהציורים שלך טובים?" אני שואלת, ומוסיפה, "אני פשוט לא מבינה בזה."
"הם שלי," הוא אומר. "זה מספיק לי."

אני מסתכלת שוב על הדף שלו. במבט שני המפלצת פחות מפחידה. אני רואה את הדיוק, את העדינות בקווים.
"בהצלחה, דייוויד. תשמור על קשר."

--

במשרד אני עונה למיילים, כותבת אישורים, מתקדמת בסקירה וברקע, המילים של דיוויד. לפני ארבע שנים ניסיתי לכתוב סיפור. פירסמתי אותו בבלוג, אבל הקוראים אמרו שהם מעדיפים את הכתיבה הרגילה שלי. אחרי כמה זמן עזבתי את זה כי הגיבורה היתה תקועה ולא זזה לשום מקום.

אמל נכנסת לפגישה שלנו  בראש מורכן.
"מה קורה?"
"לא משהו. הניסוי ממש לא הלך."

אנחנו יושבות והיא מראה לי את התוצאות.
אני מסתכלת על הגרף. נקודות מפוזרות, בלי שום תבנית נראית לעין. אני משנה את הסקאלה ללוגריתמית ומחליפה בין הצירים.
אמל מתקרבת למסך. שותקת רגע.
ואז העיניים שלה נדלקות.
"ברור! איך לא ראיתי את זה?"
"העיקר שעכשיו את רואה," אני אומרת.

היא כבר מדברת בהתרגשות על הניסוי הבא.
אני מהנהנת בחיוך, שמחה איתה.

--

בחופש פסח אני פותחת את הקובץ מלפני ארבע שנים. אני קוראת. זה חמוד, אבל יותר דו"ח מסיפור. אני סוגרת.

למחרת אני מתחילה לכתוב סיפור קצר.
אחרי כמה משפטים, אני קוראת ומתכווצת. זה גרוע. ממש. אני תקועה.

הציור של דייוויד חוזר אליי.
זה לא צריך להיות טוב, מספיק שזה יהיה שלי.

אבל מה שכתבתי נורא. לא טוב ולא מדויק.
אני כותבת פוסט במקום.

--

הסיפור לא עוזב אותי.
הוא מזמזם לי בראש כשאני רצה בבוקר. הוא מציק לי כשאני עובדת. הוא דורש שאספר אותו.

כמה ימים אחר כך אני חוזרת אליו.
כותבת: "פעם היה קל להתרגש".
ממשיכה.

זה עדיין לא זה.
אני משנה מילים, מוחקת, כותבת, נלחמת. זה כואב לי בגוף.
ואז, פתאום משפט אחד יוצא נכון.

ואז עוד אחד.

המילים הן לא על מבחנות או גרפים, הן על מה שאני מרגישה. כבר חמש שנים.

נגעתי באמת. שלי.

אני קוראת שוב.

ושוב.

אני מרגישה חיה.
לא ידעתי שאני יכולה.

זה מספיק לי.