כל מה שאת צריכה

 

"אני לא מאמינה שההורים שלי הירשו לי לבוא," אומרת נעמה. היא יושבת ברציף על שק השינה שלה, מתחת לאור חשמל מרצד.

"בזכותי!" שלהבת עונה בחיוך.

נעמה נזכרת בפרידה מאמא ואבא בבית. אבא אמר: "נעמונת תשמרי על עצמך ותזהרי!", חיבק אותה ודחף לה חמישים שקל לכיס. אמא חייכה ואמרה: "פשוט תהיי עם שלהבת, היא יודעת להסתדר."

היא ממששת את הכסף בכיס - זה שהרוויחה במלצרות, והכסף שאבא נתן לה.
"אולי," היא עונה לשלהבת.

ברציף יש ריח חזק של שתן ועשן סיגריות. צעירים לפני ואחרי צבא יושבים ומחכים לאוטובוס חצות לאילת.

דלתות האוטובוס נפתחות. ארבע החברות מעמיסות את התיקים ושקי השינה לבטן האוטובוס ועולות. בפנים, אורות עמומים וריח של פלסטיק מעורב בזיעה.

נעמה מתקדמת בהיסוס למושב פנוי.
"את יכולה לשבת ליד החלון," שלהבת אומרת.

נעמה נדחקת פנימה. שלהבת מתיישבת לידה ומיד פותחת בשיחה ערה עם הבחור במושב לידן.

נעמה מסתובבת לאחור. רויטל ונטלי מתלחשות בלהט. היא מניפה אליהן יד.
רויטל מרימה את הראש ומחייכת אליה. נעמה מחייכת בחזרה, משהו בגוף נרגע. היא מסתובבת חזרה ומביטה דרך החלון. האוטובוס מתחיל לנסוע.

--

"תתעוררי, נעמה, הגענו!" שלהבת מנערת אותה.

נעמה מנסה להבין איפה היא נמצאת. קרניים ראשונות של שמש נכנסות לאוטובוס ומאירות את היושבים בו. בחוץ התחנה המרכזית של אילת.

נעמה יורדת מהאוטובוס. לפניה נפרש מפרץ אילת בזריחה. השמיים וההרים אדומים, והשמש מטפסת מעל ההרים. הכחול העמוק של הים נמתח מתחת.

הנשימה שלה נעצרת.

"איך יכול להיות יופי כזה?" היא לוחשת.

"נעמה, בואי!" קוראת לה שלהבת.

בחוסר רצון נעמה מסיטה את המבט מהמפרץ וחוזרת לאוטובוס, מצטרפת לחברות. שלהבת כבר הורידה את התיק ושק השינה שלה מהאוטובוס, ושואלת: "מה עכשיו?"
"נרד לים," עונה רויטל.

הן מעלות את התרמילים על הגב, אוחזות בשקי השינה, ומתחילות לרדת אל החוף.

כשהן מגיעות, השמש כבר עלתה מעט ומאירה את המים באור זהוב. באוויר ריח של ים ואוושת גלים, החול נעים ורך.

הן מתיישבות מול הים עם התיקים ושקי השינה, ונעמה לא מפסיקה לחייך. היא קמה ומתקרבת לקו המים.

"המים קרים נורא!" היא צועקת.

רויטל מצטרפת אליה ומתיזה עליה מים.
"קרים למפונקים!" היא צוחקת.

"מפונקת את בעצמך!" נעמה מתיזה עליה מים, ושתיהן פותחות בקרב מים על שפת הים.

"תיזהרו מהקיפודים!" צועקת שלהבת.

"את בעצמך קיפוד!" אומרת נעמה בשקט.

רויטל מסתכלת עליה וצוחקת.

--

"אני רעבה," אומרת שלהבת.

"בואו נחפש מכולת לקנות בה ארוחת בוקר," אומרת רויטל.

שלהבת, רויטל ונטלי קמות, ונטלי אומרת: "כדאי שמישהי תישאר כאן לשמור על התיקים."

"אני אשאר!" אומרת נעמה.

הן הולכות, והיא חוזרת להסתכל על המים.

כמה מהנערים שבאו איתן מתל אביב התיישבו לא רחוק ממנה. אחד מהם רץ לתוך המים בקריאות רמות:
"קפוא לי! קפוא לי!"

החברים שלו צוחקים, וגם נעמה צוחקת.

הוא מסתכל עליה. היא נבהלת ומכסה את הפה עם היד.

"מה את צוחקת?" הוא קורא. "בואי למים, נראה אותך!".

"אני שומרת על התיקים!" היא עונה.

"הם ישמרו לך," הוא מצביע אל החברים שלו.

משהו בחיוך שלו גורם לה לחייך בחזרה.

"אני צריכה ללבוש בגד ים," היא אומרת.

הוא מניד את ראשו, וצולל לתוך המים.  החברים שלו מצטרפים אליו בצהלות.

היא ממשיכה לעמוד, מסתכלת עליהם.

--

הבנות חוזרות, ורויטל מביאה לה קרטון מוקה ולחמנייה טרייה. נעמה נוגסת בלחמניה ושותה את המוקה הקרה. שילוב של מתיקות וטעם קפה מתפשט לה בפה.

"זה כל כך טעים!" היא אומרת.

שלהבת ניגשת לחבורת הנערים שלידן ומתחילה לדבר איתם. נעמה רואה מרחוק איך היא מסיטה את התלתלים הג'ינג'יים שלה ומדברת בקול מתלהב. תוך כמה דקות כולם צוחקים.

נעמה מפנה את מבטה לים ומתרכזת במוקה ובלחמניה.

נטלי מוציאה את הטייפ־רקורדר שהביאה ומפעילה.
"When you're down and troubled, and you need a helping hand..."

נטלי ורויטל שרות עם קרול קינג, ונעמה מצטרפת.

"You just call out my name
And you know wherever I am
I'll come running..."

הן צועקות בקולי קולות.

שלהבת והבחורים מתקרבים ומתיישבים לידם. הבחור מהים מתיישב ליד נעמה ומחייך אליה. הוא שזוף וגבוה, ויש ניצוץ שובב בעיניים הירוקות שלו.

הוא מהנהן לפי הקצב ושואל: "אתן מאילת?"

נטלי עונה: "חבר, הגענו באותו אוטובוס מתל אביב."

"תומר, אם לא היית נוחר כל הדרך, היית שם לב," אומר החבר שלו שיושב ליד שלהבת.

"עמית, אם לא הייתי נוחר, הייתי צריך להריח את כל הפלוצים שלכם," אומר תומר.
"מי שמדבר!" עונה לו עמית.

נעמה צוחקת.

" יאללה, בואו למים!" אומרת שלהבת, מורידה את הבגדים, נשארת בבגד ים ורצה למים.
כולם מסתכלים על הגוף התמיר שלה נע בקלילות על החול, ועמית ושני נערים אחרים קמים ורצים אחריה.

רויטל ונטלי פושטות את הבגדים ונשארות בבגדי ים.
"לחכות לך?" רויטל שואלת את נעמה.

"לא, זה בסדר, לכו למים," אומרת נעמה.

הבנות הולכות לים. תומר, שעדיין לא רץ, מסתכל עליה.

"לא אמרת איך קוראים לך."

"לא קוראים לי, אני באה…" היא נעצרת, נבוכה.
"נעמה."

"נעים להכיר, נעמה היפה."

הוא מניד בראשו, מסתובב והולך למים.

נעמה מסתכלת עליו נכנס למים ולא מצליחה שלא לחייך.

בפנים היא שומעת את אבא: "כבדיהו וחשדיהו."

היא נושמת עמוק, לוקחת את בגד הים מהתיק ומסתובבת לחפש שירותים.

--

"שיט, השירותים סגורים!" נערה שזופה בביקיני אומרת ליד הדלת הסגורה. היא מסתובבת ורואה את נעמה.
"גם את צריכה?"

נעמה מהנהנת.

"בואי איתי, נתפלח לשירותים של נפטון."

"נתפלח? איך?"

"זה ממש קל, בואי."

הן עומדות ליד השער של הבריכה של המלון ומחכות. תייר גבוה מתקרב לשער ומקיש קוד. השער נפתח, והוא נכנס והן מיד אחריו. הוא מביט בהן בשאלה, ונעמה פולטת:
"We forgot the code."

התייר מניד בראשו ועולה במדרגות לבריכה.

"כשרון טבעי." הנערה מחייכת.

נעמה נושמת עמוק ועולה עם הנערה למעלה.

המים בבריכה תכולים וצלולים. כיסאות נוח מוצלים בשימשיות צבעוניות פזורים סביב, ילדים משחקים במים. אנשים מפטפטים בשקט, צוחקים.

"יפה כאן, הא?" שואלת הנערה.
"מאוד," אומרת נעמה.

"אל תשכחי את המטרה!" אומרת הנערה והולכת קדימה.

נעמה נכנסת לתא, מורידה את הג'ינס והחולצה ולובשת את בגד הים החדש שקנתה לפני הנסיעה. הגיזרה שלו הקצת חשופה, בד שחור וקו ורוד עדין סביבו.

היא יוצאת מהתא והנערה שורקת.
"איזו חתיכה!"

נעמה מחייכת, נבוכה. היא מציצה במראה.

"חכי שנייה," היא אומרת, ולובשת את החולצה והג'ינס מעל בגד הים.

"העולם עוד לא מוכן לזה?" הנערה צוחקת.

"משהו כזה," אומרת נעמה. "מה עכשיו?"

"אני חושבת שאשאר כאן קצת," אומרת הנערה.

נעמה יוצאת איתה לבריכה. המציל מתקרב לכיוון שלהם. נעמה מסתכלת עליו ואז על הנערה ואומרת: "אני אחזור לחוף, תודה רבה!"

"תבואי כל יום, כיף איתי," אומרת הנערה בחיוך.

"באמת כיף," מחייכת אליה נעמה ומתחילה ללכת.

"הערב יש מסיבה בחוף המערבי, תבואי." אומרת הנערה.

נעמה מסתובבת אליה: "אה, אני עם חברות כאן."

"The more, the merrier" הנערה מנידה את ראשה.

כשנעמה יוצאת מהשער היא שומעת את המציל אומר לנערה:
"המזנון פתוח אם את רוצה משהו."

--

צהריים. החבורה איחדה תיקים ושקי שינה, ועכשיו כולם רובצים ביחד בצל, מפלט מהחום. שלהבת ועמית משחקים שש־בש, שלהבת מספרת על פרויקט הגמר שלה במגמת אמנות בתיכון.

"באיזה מגמה את, נעמה?" שואל תומר.

"אממ, פיזיקה," עונה נעמה.

עמית מגלגל עיניים ושלהבת מחייכת. נעמה מתכווצת.

"גם אני," אומר תומר, "אבל אני יותר אוהב מתמטיקה."

נעמה מסתכלת עליו, קצת מופתעת.
"אבל פיזיקה הרבה יותר מחוברת לעולם."

"מי אמר שצריך להיות מחובר לעולם?" שואל תומר.

"אתם כאלה חנונים!" אומר עמית.

"החנונים שולטים בעולם, עמית. תתמודד." אומר תומר.

שלהבת ועמית מושכים בכתפיים. נעמה ותומר מחייכים.

--

השמש עומדת לשקוע. ריח של שמש וים על העור של נעמה, היא לא רוצה שהיום הזה יגמר.

"מה קורה בנות?"

שלושה גברים צעירים עם סיגריות ביד נעמדים ליד המחנה הקטן שלהן.

הבנות מסתכלות אחת על השנייה ומרכינות ראש.

אחד מהם מתקרב לשלהבת.
"אפשר להצטרף, חמודה?"

היא מסובבת ממנו את הראש.

"למה לא עונה?" הוא אומר בחיוך.

נעמה מריחה את הבירה מהנשימה שלו, זה מרתיע אותה. היא עונה במקום שלהבת:
"כי היא לא רוצה לדבר איתך."

הגבר פונה אליה. החיוך נעלם לו מהעיניים.

"מה הקטע שלך?"
הוא נושף את עשן הסיגריה לפנים שלה.

נעמה משתעלת. הדם עולה לה לראש: "איזה חרא אתה. לך מכאן."

"מה אמרת?"

הוא מסתכל עליה.
הפחד התחלף בכעס, נעמה לא מזיזה את המבט.

הוא נושף עליה שוב את העשן, יורק על החול, מסתובב והולך. שני החברים שלו הולכים אחריו.

הבנות מסתכלות על נעמה במבט לא ברור.

"נעמה, הגזמת." אומרת נטלי.

רויטל מרכינה את הראש.

"מה רציתן שאעשה?" נעמה אומרת בייאוש.

נטלי מושכת בכתפיים. אף אחת לא מחייכת.

--

נעמה הולכת מהר על החול, על קו המים. כמה דמעות סוררות זולגות, הנשימה שלה מתקצרת. היא מרימה את הראש ורואה את השמש נוגעת במים, צובעת אותם ואת השמיים בכתום, אדום, זהוב. ההרים האדומים נותנים לים מסגרת, והדקלים נעים ברוח.

הצעדים שלה נעשים איטיים יותר. השקט שסביבה נכנס לה לגוף. ממלא אותה.

"זה כנראה המקום הכי יפה בעולם" היא חושבת לעצמה, ומתיישבת על החומה שליד החוף.

--

השמש שקעה, הערב ירד. האורות של עקבה מנצנצים על המים. בדרך למסיבה הבנות עוצרות בשירותים להתאפר, הבנים מחכים בחוץ. נעמה מושכת פס שחור על הריסים, ויוצאת החוצה. היא מתיישבת על ספסל ותומר מתיישב לידה.

"יקח להן עוד כמה זמן" היא אומרת.

"שיקח." הוא מחייך אליה. היא מחייכת ומרכינה את הראש.

הם מסתכלים על הבנים, שזורקים אבנים למים.

"את במקרה יוצאת עם מישהו עכשיו?" שואל תומר.

"אני ממש גרועה בזה" אומרת נעמה.

"במה?" מתבלבל תומר. "בלהקפיץ אבנים. אני לא מצליחה יותר מפעם אחת". הם שותקים לרגע, ואז היא מוסיפה בשקט:

"אני גם לא יוצאת עם אף אחד עכשיו. או בכלל. כלומר, לא יצאתי עדיין.".

"איך זה?" שואל תומר.

"כי אני ממש גרועה בזה." נעמה מחביאה חיוך.

"גם אני לא משהו בזה" מחייך תומר.

נעמה מסתכלת עליו: "אבל אתה נראה טוב. כלומר, אתה יודע. בשביל חנון".

"גם את נראית טוב, בשביל חנונית".

נעמה מחייכת.

היד של תומר זזה בסנטימטר לכיוון היד שלה.

נעמה מסתכלת על היד של תומר. הלחיים שלה חמות, הלב מאיץ פעימה.

היא קמה, ומצביעה על הבנים: "תראה, הוא הצליח להקפיץ ארבע פעמים!".

"מדהים". אומר תומר ומושך את היד בחזרה.

קולות עליזים מאחוריהם, "באים?" שואלת שלהבת.

--

אורות עמומים מאירים את החול, “I fell in love with San Pedro” של מדונה באוויר. צעירים צוחקים, רוקדים וקופצים על רחבת ריקודים מאולתרת.

"הגעת," אומרת לה הנערה מהמלון, שהופיעה משום מקום.
"הגעתי." אומרת נעמה.
"יאללה, בואי לרקוד!"

נעמה מהססת, מסתכלת בחבורה.
"יאללה, בואו!" קוראת נטלי.

הבנות נכנסות לרחבה ורוקדות. השיר מתחלף ל-“The Final Countdown”. רויטל ונטלי מנגנות על גיטרות חשמליות באוויר, ונטלי מחזיקה מיקרופון דמיוני וצועקת איתן:

“I guess there is no one to blame
We're leaving ground (leaving ground!)
Will things ever be the same again?”

היא קופצת לפי המוזיקה, החום בבטן מתפשט לכל הגוף. ככה צריך לחיות!

"אני צריכה לשירותים," אומרת רויטל.
"אני אבוא איתך" אומרת נעמה, והן הולכות.

בדרך לשירותים נעמה רואה את שלהבת מדברת עם תומר, בצד. היא מחייכת אליו ומניחה עליו יד, כאילו במקרה.

"סתם מדברים," היא אומרת, יותר לעצמה.

כשהן חוזרות, המוזיקה התחלפה לסלואו, “Forever Young”, השיר האהוב עליה. בלי לרצות, העיניים שלה מחפשות את תומר, ומוצאות אותו צמוד לשלהבת. התלתלים הג'ינג'יים שלה על הכתף שלו.

לרגע העיניים של שלהבת פוגשות את העיניים של נעמה. היא מחייכת ומושכת בכתפיה.

נעמה מחכה רגע.
אולי הוא יסתכל עליה.

הוא לא מסתכל.

“Youth is like diamonds in the sun
And diamonds are forever”

נטלי והנערה רוקדות עם החברים של תומר.

נעמה מנסה ללכת לקראתן, אבל לא מצליחה.

היא מסתובבת והולכת משם.

--

נעמה הולכת לאט, הרגליים שלה שוקעות בחול. היא לא שמה לב לאן היא הולכת, וכמעט נתקעת בהם.

הסיגריה ביד שלו.

"לא כזאת גיבורה עכשיו?" הוא אומר, ונושף עשן הצידה.

נעמה מסתכלת עליו, ומנידה את הראש.
"לא ממש."

הוא מסתכל עליה רגע, מהנהן, וממשיך לדבר עם החברים שלו.

נעמה ממשיכה ללכת.

--

היא רואה סוכת מציל. עולה בסולם, מתיישבת, מסתכלת בים.

הסולם חורק. היא מרימה את הראש בבהלה: מי זה?

הראש של רויטל מופיע בפתח. "זאת רק אני, נעמונת."

קצת יותר קל לנשום עכשיו.

רויטל מתיישבת לידה. נעמה מרכינה את הראש ומסננת:

"אמא שלי אמרה לי שאני רגישה מדי. שכל דבר פוגע בי".

רויטל מחייכת ואומרת: "רגישה שצועקת על ערסים שמפחידים את כולנו. ממש רגישה."

נעמה מושכת בכתפיים.
"זה לא נחשב, הוא עיצבן אותי. אני פשוט – "
היא נושמת מהר, לא מצליחה להמשיך.

"אף פעם אין לי "סוף טוב, הכול טוב".

"מה סוף טוב עכשיו? רק התחלנו!" אומרת רויטל.

"אז סתם טוב," עונה נעמה.

רויטל אומרת בשקט:
"נעמונת, יש לך כל מה שאת צריכה."

נעמה מרימה אליה מבט.
"מה כבר יש לי?"

רויטל מגלגלת עיניים בחושך.
"ממש כלום - את מכוערת, טיפשה, ומאוד, מאוד רגועה..

נעמה מסתכלת עליה, ופתאום שתיהן צוחקות. צחוק מדבק, משחרר, שלא מפסיק.

רויטל מנגבת את דמעות הצחוק.
"נראה לי שדברים יקרו כשתהיי מוכנה."

"את כזאת זקן בודהיסטי חכם, רויטל," אומרת נעמה.
"כזאת אני. אוממממ." רויטל עוצמת עיניים ומשלבת ידיים.

נעמה מסתכלת על האורות שעל המים, שומעת את אוושת הגלים. זה עדיין המקום הכי יפה בעולם.

 

אילת 1986.