הכוויה

 

הבכי של שיאון מעיר את נעמה בשלוש לפנות בוקר. זאת הפעם השלישית הלילה.

היא שוכבת בעיניים עצומות ומקווה שהבכי יחלש ויפסק, אבל הוא ממשיך.  

"את צריכה להרגיל אותו לישון לבד" האחות בטיפת חלב אמרה. "לא להרים כשהוא בוכה, תני לו כמה דקות".

כשהתינוק שלך בוכה, כמה דקות הן נצח.

הנשימות הקצובות של רמי נעצרו, גם הוא ער. הם מחכים.

בבקשה שיפסיק לבכות, היא חושבת, אבל הבכי של שיאון מתגבר.

רק שלא יעיר את שחר.

היא מתיישבת. הולכת בעיניים חצי עצומות לחדר הסמוך. שיאון מושיט אליה ידיים. היא מרימה אותו ממיטת התינוק, מחבקת אותו אליה והולכת חזרה לחדר. היא נשכבת איתו במיטה ונותנת לו לינוק. הגוף שלו חמים ושקט. היא שומעת אותו נושם עליה. נוגעת בלחי שלו.

הנשימות של שיאון ושל רמי קצובות, הם ישנים.

"מסוכן לתת לתינוק להרדם בהנקה, מסוכן לתת לו לישון איתך".

הגוף שלה לא רגוע, הפחד לא נותן לה להירדם למרות העייפות. היא קמה ומחזירה אותו למיטה שלו, משכיבה אותו על הגב.

מחכה. מקווה שימשיך לישון.

הוא זז.

היא מסתכלת עליו. הוא מביט אליה, מחזיק את הסורגים של המיטה ונעמד. מושיט אליה ידיים.

היא מרימה אותו ומשכיבה אותו חזרה על המיטה, קצת בכוח. "תישן כבר!" היא אומרת, מסובבת אליו את הגב ויוצאת מהחדר.

היא נכנסת לחדר השינה ורמי מסתכל עליה. הבכי של שיאון מתגבר.

"אין לי כבר כוח". היא אומרת ונכנסת למיטה. רמי קם והולך לחדר השני.

היא שומעת אותו שר לשיאון.

"הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים,
כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים,
זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה,
בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְלָדִים."

שלוש שנים מאז ששחר נולדה, והיא לא זוכרת זמן שבו לא הייתה עייפה.

היא לא מצליחה להתרגל לזה.

--

בוקר טוב!

נעמה פוקחת את העיניים בקושי. כל כך מהר הגיע הבוקר.

סיר בישול ומתחתיו משקפת שחיה ומתחתיה חיוך רחב: "אמא! אתמול בלילה חלמתי על מפלצות!"

נעמה מחבקת את שחר. "החלום היה מפחיד?"

"לא יודעת, לא נכנסתי לחלום!" עונה שחר. נעמה מחייכת.

"איזו ילדה חכמה!"

שחר מדלגת מחוץ לחדר ונעמה מתמתחת.

היא קמה, יוצאת מהחדר, משתדלת שלא לדרוך על הצעצועים שעל הריצפה. ערימות של כביסה בסלון וכלים בכיור. רמי מאכיל את שיאון, מחייך אליה: בוקר טוב. היא הולכת אליו מחבקת אותו. החום של הגוף שלו נעים.

"צריך לצאת לברית עוד מעט." הוא אומר.

נעמה מסתכלת בצעצועים, בכביסה ובכלים, ונושמת עמוק.

"אולי תיסעו רק אתה ושחר ואני אשאר כאן עם שיאון? הוא קצת מצונן וזה ייתן לי הזדמנות להחזיר את הבית למצב סביר". רמי מסתכל עליה לרגע, מרכין את ראשו ומהנהן.

כשרמי ושחר יוצאים, נעמה נותנת נשיקה לרמי, מחבקת את שחר ונותנת לה נשיקה על הראש. "תהנו!" היא מחייכת אליהם.

---

שיאון משחק על ריצפת חדר השינה בצעצוע שהוא אוהב. הוא מסתכל בריכוז בחרוזים ומעביר אותם מצד לצד בסבלנות. השמש מאירה את השיער הזהוב שלו ונעמה מלטפת אותו. הוא מתוק, היא חושבת. הוא משתעל, והנשימה שלו טיפה מצפצפת. היא מפעילה את מכשיר האדים בצד השני של החדר, מנשקת אותו והולכת לרחוץ כלים.  

שקט בבית.

הידיים של נעמה רטובות ומלאות סבון. הכיור מלא בכלים. ערימה קטנה של כלים רחוצים מתייבשת.

יש משהו מרגיע בלרחוץ כלים. היא חושבת. אולי עוד מעט, כשאסיים, אוכל לנוח קצת, אולי אפילו לקרוא.

לפתע צרחה בוקעת מחדר השינה, הגוף שלה נדרך.

"מה קרה ממי?" היא שוטפת את הידיים מהסבון, מנגבת והולכת לחדר.

שיאון הקטן על הרצפה, היד שלו על החור שממנו יוצאים האדים הרותחים. הפנים שלו אדומות, מעוותות מכאב, והוא לא מזיז את היד מהמכשיר. "אוי ואבוי!" היא צועקת ורצה אליו, מרימה אותו, מחבקת. הוא לא מפסיק לצרוח.

היא רצה איתו למטבח, פותחת את ברז המים הקרים ושמה את היד שלו מתחת לזרם.

היא מחכה, מקווה שהמים ירגיעו אותו, אבל הבכי שלו לא נפסק. הוא מנסר לה את הגוף.

היא מתיישבת על הספה ומנסה להניק אותו, זה תמיד מרגיע אותו.

הוא לא נרגע. הוא מנסה לינוק ואז צורח, ושוב יונק, וצורח שוב.

היא מסתכלת על היד שלו, אין סימן. היא מתקשרת לרמי ומספרת לו מה שקרה בקול רועד.
"הוא לא מפסיק לצרוח, אני לא יודעת מה לעשות!"

"אני בדרך, ייקח לי שעה להגיע," הוא אומר.

נעמה מחבקת את שיאון, רוקדת ושרה לו, אבל הוא ממשיך לבכות. היא שוב שמה את היד שלו מתחת למים.

"למה אתה בוכה כל כך הרבה?" היא שואלת בתסכול, כמעט בכעס. היא הולכת איתו בדירה, מצד לצד. היא מתיישבת על כיסא הנדנדה בסלון, מחזיקה אותו חזק ומתנדנדת.

למה הוא לא מפסיק לבכות? מה קורה כאן?

היא מחזיקה את היד שלו ומסתכלת על כף היד, רואה כתם אדום שמתחיל להתנפח.

בועה הולכת וגדלה, מתמלאת נוזלים, מתפשטת על כף היד שלו. היא שמה את היד שלו מתחת למים אבל הבועה ממשיכה לגדול.

היא מתקשרת לרמי.
"צמחה לו בועה ענקית על כף היד, אני מפחדת שהיא תתפוצץ."

רמי אומר לה שהוא עוד מעט מגיע.

איך השארתי אותו בחדר לבד עם מכשיר האדים, היא חושבת בכעס. רמי בחיים לא היה עושה את זה.

היא יושבת ומחבקת את שיאון, מחכה.

--

רמי ושחר נכנסים הביתה. רמי לוקח אליו את שיאון, מחבק אותו, מביט ביד שלו ואומר בלי להסתכל על נעמה:
"צריך לקחת אותו למגן דוד אדום."

"מה יעשו עם הבועה?"
נעמה לא זזה רגע.

רמי מפנה את ראשו אליה: "אני לא יודע, אבל צריך לקחת אותו לשם."

נעמה מסתכלת על רמי ועל שיאון שצמוד אליו, ואז הולכת להכין את התיק של שיאון.

ארבעתם יורדים למטה ונעמה ורמי קושרים את שיאון ושחר בכיסאות שלהם במושב האחורי. רמי נוהג, ונעמה יושבת בין שני הקטנים, מחזיקה את היד של שחר ביד אחת ואת היד הבריאה של שיאון ביד השנייה.

היד השניה של שיאון מכוסה כולה בבועה כתומה.

---

"איך זה קרה?" החובש שואל ובוחן את היד של שיאון.

"הוא שם את היד על מכשיר האדים" נעמה אומרת בשקט ומרכינה את ראשה.

"הבנתי. תראו, זאת כוויה עם שלפוחית גדולה, והעור המתוח כואב לו. כדי שלא יהיה זיהום אני צריך לפוצץ את השלפוחית ולנקז את הנוזלים".

"אבל זה נורא יכאב לו!" נעמה קוראת.

החובש מסתכל עליה ומניד בראש "כן, אבל זה עדיף מלהשאיר את זה ככה."

הוא מסתכל על רמי ואומר "בוא תשב עם הילד כאן בבקשה". הוא פונה לנעמה ושחר: "אתן יכולות לצאת".

נעמה מסתכלת עליו, על רמי ושיאון. היא לא רוצה לצאת, אבל לא מסוגלת להישאר.

היא יוצאת עם שחר.

בחוץ היא מחבקת את שחר.
"את בסדר?"
שחר מושכת בכתפיה. שתיהן מסתכלות על הרצפה, מחכות.

כשנעמה נכנסת שוב לחדר הבועה והנוזלים כבר לא שם. העור שנמתח מונח מסמורטט על כף היד הקטנה של שיאון. דמעות עולות לה בעיניים.

החובש מסביר שלא צריך לחבוש, שצריך לשים משחה, ורמי מקשיב לו בסבלנות. בדרך הביתה נעמה לא מפסיקה להסתכל על היד של שיאון, שכבר לא בוכה.

---

לילה, שקט בבית. כולם ישנים. רק פכפוך מכשיר האדים נשמע.

נעמה מתיישבת ליד המכשיר ושמה את היד שלה על האדים. הם חמים מאוד. היא מנסה לקרב את היד שלה לחור, אבל החום בלתי נסבל, והיא לא יכולה להחזיק. היא חושבת על היד של שיאון על החור ונרעדת.

אני לא יודעת איך לשמור עליהם. היא חושבת.

היא שומעת בכי. שיאון התעורר.

היא מרימה אותו מהמיטה והולכת לספה בסלון. היא נתמכת בכרית ההנקה ומערסלת אותו. הוא יונק, הפנים היפות שלו רגועות עכשיו. העיניים שלו נעצמות, וגם שלה.

הם נרדמים.

ירושלים, 2003.