בסיס בצפון, אחרי שבוע, 1988.
רחל נכנסת לחדר במגורים אחרי
הרגילה. היה כיף שבוע בבית, להתנתק מהמכבש בבסיס. היא לא היתה בקשר עם אף אחד
השבוע, ומחכה לדבר עם אירית. היא מניחה את התיק הכבד שלה על המיטה ורואה שהמיטה של
אירית ריקה, ללא סדין וציפית, והתיק שלה איננו. אולי גם היא סיימה ויצאה לרגילה,
רחל חושבת. אבל זה מוזר, נשאר לה הרבה חומר. היא יוצאת מהחדר והולכת לכיוון הבונקר
כשהיא רואה את נעה שעולה לחדר.
"הי נעה, מה
נשמע?" נעה מחייכת אליה: "הכל בסדר. את יודעת שאירית עזבה?"
רחל נעצרת. "לא ידעתי.
למה?"
"נפתח תקן בדרום והיא רצתה
לעבור לשם, ונתנו לה. היא השאירה לך פתק. אני אתן לך כשתחזרי מהשיחה עם חיליק."
רחל לא זזה. נעה מסתכלת
עליה, "אה, אני הולכת לחדר, מתה מעייפות, נתראה אחר כך."
רחל ממשיכה ללכת לאיטה לכיוון
הבונקר.
בבונקר, חדר היחידה הומה
אדם וקולות כרגיל, אבל אירית לא שם. היא נכנסת לצריף. חיליק יושב מאחורי השולחן וכמה
חיילים אחרים יושבים ומפטפטים. "בואי שבי." הוא אומר ומבקש מהחיילים
לצאת החוצה. הם מסתכלים עליה ועליו, ממלמלים משהו, ויוצאים.
"ברוכה השבה. היום
תעלי למשמרת הראשונה שלך. בני ישב איתך."
"אהמ, מה קרה
לאירית?" היא שואלת.
"היא ביקשה לעבור
לדרום, ואפשרנו לה."
"אבל למה?" רחל
שואלת.
חיליק מסתכל עליה, כאילו
חושב מה להגיד ואז אומר: "היה לה קשה."
"מה?"
"את סיימת את ההסמכה
והיא לא הייתה קרובה לחצי. היה לה קשה."
"אתה אומר שהיא עזבה
בגללי?"
"לא רק בגללך, אבל זה
בטח לא עזר שסיימת כל כך מהר."
רחל מסתכלת עליו מחפשת
מילים. "גם אתם לא עשיתם את החיים שלה קלים." היא אומרת.
חיליק נראה מהורהר ואז
עונה: "נכון, אבל את עמדת בזה."
גוש של כעס ועצב ממלא לה את
הגרון.
אין לה מה לעשות איתו.
היא יוצאת מהצריף ויושבת
ליד בני, מנסה להבין מה האלחוטנים אומרים. בני רושם בכתב מסודר מילים שהיא לא
שומעת. דמעות מצטברות לה בשולי העיניים. בני מרים את הראש, לא מסתכל עליה ואומר:
"את תתרגלי. זה קשה בהתחלה."
בסיס בצפון, קיץ 1988.
רחל רושמת. עוד מעט משמרת
הבוקר תסתיים. היא אוהבת את הבקרים האלו, את החשמל שזורם בחדר, את ההתרגשות של
הדיווח החי.
הקצין ובני יושבים לידה
ומדברים על חייל אחר. "אתה חושב שהוא תוקע אותה?" הקצין שואל את בני.
"אני לא יודע, אבל היא ממש שווה." בני עונה. רחל לא מרימה את הראש מהדף,
כשהחייל שדיברו עליו מצטרף אליהם. "מה נשמע גבר?" הקצין אומר לו.
רחל מרימה את הראש, מסתכלת
על החייל שהגיע ואומרת לו: "הם ממש רוצים לדעת אם אתה תוקע אותה. אז בבקשה
תגיד להם כדי שהם ישתקו סוף סוף." שלושתם מסתכלים עליה בהלם. "אהמ, איך
את מדברת גברת צעירה?" שואל הקצין.
"בדיוק כמוך."
רחל עונה וממשיכה לרשום.
שלושה חיוכים מהוססים.
"יאללה, זמן לארוחת
צהריים." אומר בני וקם.
הקצין קם, מסתובב אליה ושואל:
"את באה?"
--
רחל יושבת על הבמה ומדברת
עם בני. חיליק עובר לידה ואומר לה להכנס לצריף. "מה הוא רוצה?" היא
חושבת. "בטח להעיר לי על זה שירדתי עם הגיטרה למשמרת לילה. באסה. חשבתי שלא
שמו לב." היא שונאת משמרות לילה. שקט מדי, ריק מדי ובודד. לא פלא שנעה נרדמה.
הם הורידו אותה מההסמכה בגלל זה לכמה חודשים. אני מקווה שלא יורידו אותי מההסמכה בגלל
הגיטרה, רחל נלחצת.
היא נושמת עמוק ונכנסת לחדר.
רק חיליק בחדר והוא נראה קצת עייף. היא מתיישבת מולו.
"מה שלומך רחל?"
הוא שואל.
"בסדר." היא עונה
בזהירות.
"הגיע אליך זימון
לקורס קצינות ורציתי לשאול אותך אם את רוצה לצאת."
רחל מסתכלת עליו מופתעת.
"זה ממש מוקדם. אלון ובני מחכים כבר הרבה זמן לזימון."
"בנים ובנות זה אחרת.
את רוצה לצאת?"
רחל חושבת על זה. היא אוהבת
את הרישום, אבל הוא קצת משעמם. היא גם לא מספיק מסודרת, לא מספיק שמה לב לפרטים. אבל
הקצינים, זה סיפור אחר. הם מקבלים דיווחים מכל החדרים ובונים תמונה כוללת, הם גם
מדווחים למרכז. הרבה יותר מעניין, מלהיב ו...מלחיץ.
"אני אחזור
לכאן?" רחל שואלת.
"אני לא יכול להבטיח
לך."
"אני רוצה לחזור
לכאן."
"לא היו כאן
קצינות."
"השאלה היא, אם יהיו
כאן קצינות. קצינה."
חיליק מניד את ראשו.
"תצטרכי לקחת סיכון. כשהקורס יסתיים נצטרך לראות מה מתאים ליחידה. את רוצה
לצאת?"
רחל נזכרת בפתק שהיא שומרת
בכיס, מאירית: "הי רחלי, מצטערת שלא אמרתי לך שאני עוזבת. רציתי שתתרכזי
במבחן הסמכה. את האדם הכי שווה בבסיס המחורבן הזה, ואל תתני לאף אחד לגרום לך
לחשוב אחרת. תצליחי ותראי להם. את תהיי בסדר."
קצינים לא עושים משמרות
לילה. לא עושים מטבחים. קצינים בטוחים בעצמם.
"אני רוצה לצאת."
"אז תצאי."
רחל קמה לצאת מהחדר ואז
חיליק נוהם: "ואל תרדי יותר למשמרת לילה עם גיטרה, הרס"ר צעק עלי
בגללך." רחל מחביאה חיוך ואומרת: "ברור המפקד."
חיליק מגלגל עיניים.
בסיס הדרכה בדרום, אביב
1989
נשארו כמה ימים לפני תום ההשלמה
החיילית. רחל עוד לא יודעת איפה תוצב בתום הקורס. הם ביקרו בכל היחידות של הזרוע, והיא
רוצה לחזור רק למקום אחד – לבסיס שלה בצפון, שם הכי מעניין. זה אחר זה נכנסים
הצוערים לחדר ומקבלים את ההצבות שלהם ממפקדי הקורס. עכשיו הגיע תורה והיא מתיישבת
מול שני המפקדים של הקורס. הלב שלה דופק מהר.
"רחל, כמו שאת מתארת
לעצמך, את חוזרת לבסיס שלך."
"איזה כיף! תודה!"
רחל קוראת, ואז מוסיפה "לא תיארתי לעצמי." שניהם מסתכלים עליה.
"מה זאת אומרת? השיבוץ
שלך היה ברור מהתחלה."
"לא היה ברור לי. זה
לא מה שאמרו לי כשיצאתי." רחל אומרת.
"זה מה שאמרו לנו
כשהגעת. היחידה שלך ביקשה אותך. זה לא השתנה."
"אמרו לי שלא היו שם
קצינות." רחל מנסה להסביר.
"עכשיו יהיו."
המפקד מחייך. רחל מנסה לחייך חזרה.
וואו. לא ציפיתי, האמת. הצלחת - כמו סופרת טובה - לבנות את המתח בדיוק במידה הנכונה.......ורחל הזאת היא משהו!!! מסקרן אותי אם היא תדע בסוף למה בדיוק אירית עזבה.....אם יש איזשהו סיפור קשה מאחורי העניין הזה
השבמחקמעניין
השבמחק