החיים שרציתי (חלק 1\4)

 

תל אביב 1995

אני עולה במעלית לבית של אלנה. קומה שמונה. אני יוצאת ועומדת רגע מול הדלת, הלב שלי קצת מאיץ. אני דופקת. אלנה פותחת לי את הדלת. החיוך הענק שלה מחמם לי את הלב, המתח בכתפיים משתחרר. אנחנו נכנסות לבית. 

"מה שלומך? מה את עושה בתל-אביב?" אלנה שואלת.

"מחפשת מקום לעשות בו תואר שני, היה לי ראיון היום".

"איך היה?" היא שואלת ומתקדמת לכיוון המטבח.

"היה בסדר." אני אומרת ונזכרת במנחה העייפה שדיברתי איתה. "אבל לא ממש. אני רוצה להתלהב".

"ברור שאת רוצה להתלהב" אלנה אומרת. "בואי, שבי. הבנות מגיעות הערב, אני מכינה ארוחה."

אני מתיישבת ליד שולחן המטבח, ורואה שהיא בלב ההכנות. סיר פסטה על האש ורוטב הבולונז שלה מבעבע בסיר. אני זוכרת כמה הוא טעים. היא מחזיקה שן שום ומורחת אותה על קערה. "אני מורחת את השום כדי שזה ייתן טעם, שיהיה רמז לשום, אבל לא טעם חזק מדי" היא מסבירה.

אני מסתכלת עליה ונזכרת בערב אחר, לפני לא מעט חודשים, שבו הכנתי כאן סלט לארוחת הערב. אף פעם לא טעמתי חומץ בלסמי לפני שיוני הכיר לי את המשפחה שלו, וממש התלהבתי מהטעם. כל כך התלהבתי, ששפכתי הרבה מדי ממנו לתוך הסלט וזה נתן לו טעם... חזק מדי. גדי, בעלה של אלנה הגיע באותו ערב מאיטליה וכולם התרגשו לראות אותו. ישבנו ביחד סביב השולחן וגדי אכל את הסלט ועיווה את הפנים. הבטן שלי התכווצה. "שמתי המון חומץ בלסמי" אמרתי. גדי המשיך לאכול ואחרי כמה דקות אמר לכולם: " אם מוסיפים קצת מלח, זה בכלל לא נורא!" וחייך אלי. חייכתי חזרה.

מותר לטעות.

אני חוזרת להווה "מה שלום הבנות?"

"את יודעת, יש צרות, אבל אנחנו מתגברות ביחד." היא מחייכת.

לאלנה שלושה בנים, יוני החבר שלי הוא הבן האמצעי. הוא לומד משפטים בלונדון, כי בארץ לא הצליח להתקבל. הבנות הן החברות הטובות שלה, שמתאספות אחת לחודש לערב בנות, קיטורים על הבעלים, אוכל טוב ויין. עד שהכרתי אותן, לא ידעתי שנשים יכולות להתאסף ולהחזיק ככה אחת את השנייה. באיזה שהוא שלב הן היו מגרשות אותי ואת יוני מהבית, כדי שיוכלו לדבר בחופשיות. בדרך החוצה היינו שומעים הדי צחוק, שליוו אותנו עד המעלית.

"מה איתך?" אני שואלת. "מתכוננת להגנה על התיזה?"

"אוי, אני מתה מפחד. רוצה לראות את המצגת שלי?" היא שואלת.

"בטח!" אני עונה.

אלנה שוטפת את הידיים ומנגבת אותן, ואנחנו הולכות לחדר השינה שלה. היא מתיישבת ליד שולחן העבודה הגדול מהעץ, מרכיבה את המשקפיים שלה, פותחת את הלפטופ ומעלה את המצגת. שורת פרצופים מאבן מביטים אלי מהמסך. חלקם אנושיים, חלקם עם קרניים, וחלקם נראים נבזיים במיוחד. "אלנה, מי החברים שלך?" אני שואלת. אלנה צוחקת ומסתכלת עלי. "אלו הדמויות הלא חשובות, המוזרות, שאנחנו מוצאים בכנסיות באיטליה של ימי הביניים" היא אומרת. "אנחנו קוראות להם - הדמויות השוליות. אבל הן לא שוליות במחקר שלי, שם הם המרכז. אני מנסה להבין את הסיפור שלהן."

"שוליות?" אני שואלת. "זה חייב להיות חשוב כדי לחקור את זה, לא?"

"חשוב למי?" אלנה מסתכלת עלי בחיוך.

"לא יודעת, חשוב. משמעותי, מרכזי."

"מי אמר שמי שבשוליים לא חשוב? דווקא בשוליים האומנים העזו להצחיק אותנו, להראות לנו רגשות שאי אפשר לשים על מלאך או קדוש. שם נמצאת האנושיות."

אני מנסה לראות את האנושיות בדמויות המאובנות.

"את צילמת אותם?" אני שואלת.

"כן," היא אומרת. "בקיץ נסעתי לאיטליה ו..." היא מסתכלת עלי, ואני מסתכלת עליה. "ופגשתי את יוני, ונסענו לבארי לצלם אותם." היא מסיימת את המשפט וגוש נתקע לי בגרון.

בקיץ הזה נפרדנו. כל כך חיכיתי שיוני יחזור מלונדון לחופשת הקיץ, אבל הוא רצה לנסוע לאיטליה, לטייל עם ההורים שלו. הרגשתי נבגדת, כעסתי, לא דיברתי איתו כמה ימים, ואז הוא נפרד ממני. "אני אוהב אותך, אבל זה לא עושה לנו טוב, המרחק," הוא אמר. הוא צדק, המרחק באמת עשה לי רע, אבל רק מפני שרציתי להיות איתו, להיות חלק מהעולם שלו, כל הזמן.

הפרידה לא פתרה את זה בשבילי.

אני מרימה את הראש ורואה שאלנה מסתכלת עלי. "נעמה, יוני נסע ללונדון כי הוא רצה ללמוד משפטים. זאת הייתה הדרך היחידה שלו. את צריכה להבין את זה."

"את לונדון הבנתי," אני אומרת. "את איטליה לא."

אני מתרכזת בדמויות השוליות על המסך. מכחכחת בגרון לשחרר את הגוש. "אהבה זה גם חשוב. זה לא קורה כל יום, לא ככה."

אלנה שותקת לרגע ואז אומרת: "נכון, אהבה זה חשוב, אבל יש גם עניין של עיתוי. נפגשתם קצת מוקדם מדי. יוני... הוא לא לגמרי אפוי."  

שתינו שותקות.

"תגידי נעמה," היא אומרת, והקול שלה עדין. "אם הייתה לך הזדמנות עכשיו... אם היית מתקבלת   למחלקה לפיזיקה בMIT, למסלול הכי נחשב, החלום הכי גדול שלך, לא היית הולכת?"

אני חושבת על מה שהיא אמרה, על החלום הכי גדול שלי. כשהייתי בבית הזה, זה הרגיש ממש קרוב. פשוט להיות איתם.

אני חושבת על ההורים שלי. על החיוך הענק של אמא שלי, מעל כל הקונים בחנות, כשאני באה מהאוניברסיטה. על הבדיחות של אבא שלי, שרק אני צוחקת מהן. על האומץ, שאין לי, לעזוב הכל ולצאת מכאן. אני מרכינה את הראש ואומרת בשקט: "אני לא יודעת אלנה. לא בטוחה שהייתי מסוגלת. בטח שלא לבד."

אני מרימה את הראש ופוגשת את המבט המרוכז שלה. "עוד יהיה לך אומץ, נעמה. את רק צריכה למצוא משהו שממש ילהיב אותך."

אני לא בטוחה.

קצת לפני שאני יוצאת מהבית אלנה מניחה לי יד על הכתף ואומרת: "נעמה, אני אוהבת את הביקורים שלך, אבל אני לא חושבת שזה עושה לך טוב."  היא מסתכלת על הפנים ההמומות שלי ומוסיפה: "את צריכה להיות המרכז של החיים שלך." אני שותקת.

"עוד תיראי, וואקום מושך" היא מחייכת אלי.

אני לא מצליחה לחייך בחזרה.  

לא רגילה, חלק ג' (ואחרון)

 

בסיס בצפון, חורף 1989

רחל יושבת על הבמה ומעבירה דיווח למרכז. אחר הצהריים ואין הרבה פעילות. חיליק קודם לתפקיד בכיר יותר והמפקד החדש שהחליף אותו יוצא מהצריף וקורא לה להיכנס לישיבת הצוות.

"אני אחראית משמרת." היא אומרת.

"בני יחליף אותך, זה בסדר, אני רוצה אותך בישיבה".

היא נדחקת עם הקצינים האחרים והחיילים לחדר הקטן ומתיישבת ליד אלון, שחזר לא מזמן מקצונה. המפקד מתחיל לסקור את מה שקרה השבוע ואז אומר: "בשבוע הבא יגיעו לכאן מהמרכז, לעשות לנו ביקורת. לא היתה ביקורת כבר יותר משנה, וחשוב שזאת תעבור טוב. אני רוצה שכולכם תעברו על הסיכומים של הביקורת הקודמת, כדי שלא נחזור על הטעויות שנעשו בה."

רחל מסתכלת על אלון, והוא מהנהן. שניהם זוכרים את הקצין ההוא, שלא זיהה את האירוע המדומה בביקורת. כולם חשבו שהוא יחליף את חיליק, אבל אחרי הביקורת הוא נשלח לתפקיד במרכז. רחל זוכרת גם קצין אחר, שאהבה לדבר איתו, שלא השלים את ההסמכה מסיבה שהיא כבר לא זוכרת. זה לא מקום קל לקצינים, אפילו אם הם בטוחים בעצמם, רחל חושבת, מעניין מי יוביל את הביקורת הפעם?

המפקד מבקש ממנה להישאר בחדר אחרי הישיבה. כשכולם יוצאים הוא אומר לה: "רחל, את תובילי את המשמרת בביקורת. חשוב לי שתעברי על הסיכומים של הביקורת הקודמת כדי שתהיי מוכנה." היא מסתכלת עליו, לא בטוחה שהבינה.

"את הכי מתאימה." הוא אומר. "גם חיליק אומר את זה."

"כן, אבל..."

"רחל, בהצלחה." הוא אומר, והיא מהנהנת. 

כשהיא יוצאת מהחדר היא רואה את אלון. הוא מסתכל עליה ושואל: "את תובילי בביקורת?"

"כן."

"זה בסדר."

רחל מסתכלת עליו ומתחילה להגיד: "אה, אני..."

"זה בסדר, באמת." הוא אומר, "בהצלחה!"

היא לא בטוחה שזה בסדר, כלפיו, כלפיה. הוא הרבה יותר ותיק, אפילו שחזר מקצונה אחריה.

אבל מה תעשי כשסומכים עליך? תנסי לא לפשל בחזרה.

--

יום הביקורת מתחיל בשקט יחסי. מעט דיווחים, מעט תנועה בחדר. כשהאירוע המדומה מתחיל, רחל עולה עליו מיד. לא קשה בינתיים, רחל חושבת, ומדווחת על האירוע למרכז, כאילו הוא אמיתי, משחקת את המשחק.

היא מסתכלת על המסך ורואה משהו שהיא לא מזהה. המסך לא חלק מההדמיה, הוא משקף מה שקורה עכשיו. היא מסתכלת על הדפים של החייל שמימינה, שמשמאלה, זה לא מופיע ברישומים שלהם. "אתם יודעים מה זה?" היא שואלת את שניהם, ומביטה במסך. שניהם מנידים בראשם. הנקודה זזה לכיוון הגבול.

היא צועקת לאלחוטן הראשי "יש נקודה שאני לא מזהה על המסך" ושולחת עוד חייל לעמדת הדיווחים. אלחוטן מהחדר צועק משהו, והיא מבינה שאירוע אמיתי מתחיל. היא מנסה להבין מה לעשות, האם היא אמורה להפסיק את הביקורת? שורת הקצינים עומדת מאחוריה ובוחנת אותה, את כל הצוות. היא מעיפה אליהם מבט, הפנים שלהם קפואות, בלי רמזים.

היא מרימה את הקו למרכז: "יש לי כאן שני אירועים, אחד אמיתי, אחד של הביקורת, אני אדווח לכם את שניהם." היא לא יודעת אם זה הפרוטוקול, אבל האירוע האמיתי חשוב מהביקורת. אסור לה לפספס. "שים לב למה שקורה בחדר!" היא נוזפת בחייל שלידה. הוא חייל טוב, היא סומכת עליו, אבל הוא צריך להגיב יותר מהר.

הקצב מהיר, החדר נמלא צעקות, חלקן שלה. היא מדווחת בלי להפסיק, מפרידה בין מה שמדומה למה שבאמת.  מישהו מהמרכז שואל אותה על אחד הדיווחים והיא עוצרת לשנייה, מנסה להבין לאיזה מהאירועים הוא מתכוון. "זה המדומה," היא אומרת, ואז מסתובבת לחייל שלידה ומצביעה על אחת השורות, "זה אמיתי. תבדוק לי את זה שוב."

כששני האירועים מסתיימים, היא מרגישה כאילו רצה מרתון בקצב של ריצת מאה מטר. הקצינים שמאחוריה יורדים מהבמה ונכנסים לצריף, והמפקד החדש איתם.

אלון ניגש אליה ואומר לה: "עברת את זה." היא סוף סוף נושמת.

"זה היה מלחיץ" היא אומרת.

"ראיתי."

הוא מתיישב בכיסא לידה ואומר: "בואי, את יכולה להעביר לי משמרת ולעלות לצהרים."  היא מתארת לו את מה שקרה בבוקר ואז קמה ורואה שהחייל שנזפה בו עדיין בעמדה. "אתה בא איתנו לחדר אוכל?" היא שואלת אותו.

"אני אבוא אחר כך." הוא אומר, בלי להסתכל עליה.

--

אחרי שהקצינים מהמרכז עזבו, המפקד קורא לרחל ולשאר הקצינים לחדר. "הביקורת עברה בשלום, זיהית את הכל" הוא אומר לרחל. "ההערה היחידה שלהם הייתה שהיית אמורה לפצל את המשמרת ולקרוא לקצין אחר להוביל איתך."

רחל מופתעת: "לא ידעתי שמותר לי לפצל משמרת" וכבר כשהיא אומרת את זה, זה נשמע לה כמו תירוץ. במבצעים גדולים הם תמיד מפצלים משמרת, איך לא חשבה על זה?

היא מרגישה שאלון מסתכל עליה מהצד. היא מבינה שהייתה לה הזדמנות לתת לו להוביל איתה, לחלוק איתה חלק מהכובד והזכות, אבל היא לא זיהתה את ההזדמנות הזאת.

"כל הכבוד לכולם ובמיוחד לרחל!" המפקד החדש אומר.

רחל מהנהנת ומרכינה את ראשה. אי אפשר לשנות את מה שכבר קרה, במיוחד אם הוא הצליח.

בסיס בצפון, סתיו 1990

המפקד החדש התחלף במפקד יותר חדש. אלון המשיך לתפקיד במפקדה. רחל ותיקה כמו הנצח. העייפות היא המצב הנפשי והפיסי שלה. היא רק רוצה לישון, אבל תמיד יש עוד סיכום לכתוב, קצין חדש להנחות, עוד משהו שהיא אחראית עליו. זה לא נגמר. 

בשבועות האחרונים האויב עושה תרגיל שונה מהרגיל, וחוזר עליו כל יום. היא מתריעה עליו כל יום, וכל יום אומרים לה שזה הכנה לתרגיל השנתי. היא התקשרה למחלקת מחקר לשאול. להם יש יותר מקורות. הם לא התרגשו. תרגיל שנתי הם אומרים. 

זה לא רגיל, היא חושבת, משהו כאן אחר.

יום שישי בערב, היא נשארה לסגור שבת, אחראית על הצוות. היא בבונקר עד שתיים בלילה כי משהו מרגיש לה מוזר. אבל על תחושות מוזרות אין מה לדווח, והיא עולה לחדר שלה. "תעירו אותי אם משהו חריג קורה," היא אומרת למילואימניק שעושה משמרת לילה, ומקווה שלא יעירו.

מעירים אותה בשש וחצי בבוקר, והיא מרגישה שלא עבר בכלל זמן. היא מצחצחת שיניים ויורדת לבונקר. המולה לא רגילה בחדר, יותר מדי אלחוטנים בחדר בשביל שעה כזאת מוקדמת בשבת. הם מדברים בקול רם מדי, שניים מהם על עמדת חיפוש התדרים ואף אחד לא מסתכל עליה כשהיא נכנסת.

"מה קרה?" היא שואלת את המילואימניק. הוא לא עונה, הוא על הקו עם המרכז. היא מסתכלת על המסכים. מסלולים ברורים של חזרה מהגבול ממלאים את המסך. לא מסומנים ולא מזוהים. היא מרגישה שהדם שלה נעצר.

"מה זה? דיווחת על זה?" היא שואלת את המילואימניק. הוא מהנהן ומסמן לה על הקו השני, והיא מרימה את הטלפון ומקשיבה לדיווחים שלו, מנסה להבין מה קורה. המילים שלו מגיעות אליה לאט.

"הם כבר בדרך חזרה. בכמה מסלולים. אנחנו שומעים מעט מאוד בקשר."

היא מתחילה להבין וקשה לה לנשום. הוא מסתובב אליה, שם יד על המכשיר ואומר: "לא הצלחנו לזהות אותם בדרך, רק כשהם חזרו."

"מה עוד קורה?" היא שואלת.
הוא מניד בראשו. "זה נגמר."

היא מסתכלת שוב על המסך, ואז על החדר. הוא אייש את כל המקומות הנכונים, עשה את כל מה שאפשר היה לעשות.

התרגיל המשונה שהיא זיהתה, לא היה אימון רגיל, בדיוק כמו שחשדה, אבל היא לא היתה שם. התקיפה שהם לא התריעו עליה, הסתיימה עוד לפני שהגיעה לבונקר.

--

בית קפה במרכז,  סוף הסתיו 1990

"כל הדברים המוזרים קורים במשמרות שלך, כי רק את עולה עליהם. בטוח קורים מלא דברים רעים במשמרות שלנו ואף אחד לא יודע." אלון מנסה להצחיק את רחל. הוא כמעט מצליח, היא מחייכת, ואז חוזרת להיות רצינית.

הם יושבים בבית קפה ליד המפקדה. רחל השתחררה לפני כמה ימים, השחרור שלו קצת יותר רחוק.

"זה לא היה הגבול של ישראל שהם חדרו," הוא מנסה שוב.

"מזל יותר משכל." היא עונה. שניהם שותקים. אלון לועס את הקרואסון שהזמין.

"אלון, אני עדיין חולמת על זה. מתעוררת מתוך חלום ורע לי." אלון מהנהן בראשו.

"זה חרא. אין לי מה להגיד. מבאס שזה קרה כשהיית אחראית. אבל לא חושב שמישהו אחר היה עושה את זה יותר טוב."

"מה שהכי קשה לי זה שבתחקיר אמרתי דברים לא נכונים. כל כך נלחצתי שאמרתי שהייתי שם כמה דקות לפני שהייתי באמת."

"זה לא משנה כלום. הם אמרו לך אחר כך שהם יודעים וזה לא משנה."

"זה משנה לי. זה סוג של שקר."

אלון מניד את ראשו מצד לצד, מתוסכל. "אז את לא מושלמת. אז מה. עשית הכי טוב שיכלת, והכי טוב שלך זה הרבה. די לסבול."

רחל מסתכלת עליו. היא שותה מהקפה, שכבר התקרר, וחושבת.

"יש חיילים שמפחדים ממני." היא אומרת בשקט.

"את קצת מפחידה, זה לא חדש." הוא עונה.

"אני לא אוהבת את זה."

"אז תעשי משהו אחר אחרי השחרור. מה את הולכת לעשות עכשיו?"

"אני הולכת לקחת שנת חופש." המבט שלה מתבהר. "אני אלמד לפסיכומטרי, אתנדב לקיבוץ ואז אטוס לאירופה עם חברה." היא מחייכת.

"מה את רוצה ללמוד?"

"פיסיקה." אלון מגלגל עיניים.

"אני אוהבת את זה. אני אלמד גם מדעי המחשב ליתר בטחון. כדי שיהיה לי משהו לעשות אחרי זה. מה איתך?"

"הו, אני לא בטוח, חשבתי על הנהלת חשבונות."

רחל מסתכלת עליו, מופתעת.

"מה הבעיה?" הוא שואל.

"לא חשבתי שתרצה לשבת במשרד ולנהל חשבונות."

"עדיף מלנהל אנשים!"

"אלון, אתה תהיה כל כך טוב בלנהל אנשים, אין לך מושג." רחל מחייכת.

"באמת אין לי מושג." הוא מעווה את הפרצוף ורחל צוחקת.

"ומה את תעשי אחרי זה?"

"לא יודעת." היא אומרת, "משהו שמתאים לבנות."

שניהם צוחקים.

לא רגילה - חלק ב' (מתוך 3)

 

בסיס בצפון, אחרי שבוע, 1988.

רחל נכנסת לחדר במגורים אחרי הרגילה. היה כיף שבוע בבית, להתנתק מהמכבש בבסיס. היא לא היתה בקשר עם אף אחד השבוע, ומחכה לדבר עם אירית. היא מניחה את התיק הכבד שלה על המיטה ורואה שהמיטה של אירית ריקה, ללא סדין וציפית, והתיק שלה איננו. אולי גם היא סיימה ויצאה לרגילה, רחל חושבת. אבל זה מוזר, נשאר לה הרבה חומר. היא יוצאת מהחדר והולכת לכיוון הבונקר כשהיא רואה את נעה שעולה לחדר.

"הי נעה, מה נשמע?" נעה מחייכת אליה: "הכל בסדר. את יודעת שאירית עזבה?"

רחל נעצרת. "לא ידעתי. למה?"

"נפתח תקן בדרום והיא רצתה לעבור לשם, ונתנו לה. היא השאירה לך פתק. אני אתן לך כשתחזרי מהשיחה עם חיליק."

רחל לא זזה. נעה מסתכלת עליה, "אה, אני הולכת לחדר, מתה מעייפות, נתראה אחר כך."

רחל ממשיכה ללכת לאיטה לכיוון הבונקר.

בבונקר, חדר היחידה הומה אדם וקולות כרגיל, אבל אירית לא שם. היא נכנסת לצריף. חיליק יושב מאחורי השולחן וכמה חיילים אחרים יושבים ומפטפטים. "בואי שבי." הוא אומר ומבקש מהחיילים לצאת החוצה. הם מסתכלים עליה ועליו, ממלמלים משהו, ויוצאים.

"ברוכה השבה. היום תעלי למשמרת הראשונה שלך. בני ישב איתך."

"אהמ, מה קרה לאירית?" היא שואלת.

"היא ביקשה לעבור לדרום, ואפשרנו לה."

"אבל למה?" רחל שואלת.

חיליק מסתכל עליה, כאילו חושב מה להגיד ואז אומר: "היה לה קשה."

"מה?"

"את סיימת את ההסמכה והיא לא הייתה קרובה לחצי. היה לה קשה."  

"אתה אומר שהיא עזבה בגללי?"

"לא רק בגללך, אבל זה בטח לא עזר שסיימת כל כך מהר."

רחל מסתכלת עליו מחפשת מילים. "גם אתם לא עשיתם את החיים שלה קלים." היא אומרת.

חיליק נראה מהורהר ואז עונה: "נכון, אבל את עמדת בזה."

גוש של כעס ועצב ממלא לה את הגרון.

אין לה מה לעשות איתו.

היא יוצאת מהצריף ויושבת ליד בני, מנסה להבין מה האלחוטנים אומרים. בני רושם בכתב מסודר מילים שהיא לא שומעת. דמעות מצטברות לה בשולי העיניים. בני מרים את הראש, לא מסתכל עליה ואומר: "את תתרגלי. זה קשה בהתחלה."

בסיס בצפון, קיץ 1988.

רחל רושמת. עוד מעט משמרת הבוקר תסתיים. היא אוהבת את הבקרים האלו, את החשמל שזורם בחדר, את ההתרגשות של הדיווח החי.

הקצין ובני יושבים לידה ומדברים על חייל אחר. "אתה חושב שהוא תוקע אותה?" הקצין שואל את בני. "אני לא יודע, אבל היא ממש שווה." בני עונה. רחל לא מרימה את הראש מהדף, כשהחייל שדיברו עליו מצטרף אליהם. "מה נשמע גבר?" הקצין אומר לו.

רחל מרימה את הראש, מסתכלת על החייל שהגיע ואומרת לו: "הם ממש רוצים לדעת אם אתה תוקע אותה. אז בבקשה תגיד להם כדי שהם ישתקו סוף סוף." שלושתם מסתכלים עליה בהלם. "אהמ, איך את מדברת גברת צעירה?" שואל הקצין.

"בדיוק כמוך." רחל עונה וממשיכה לרשום.

שלושה חיוכים מהוססים.

"יאללה, זמן לארוחת צהריים." אומר בני וקם.

הקצין קם, מסתובב אליה ושואל: "את באה?"

--

רחל יושבת על הבמה ומדברת עם בני. חיליק עובר לידה ואומר לה להכנס לצריף. "מה הוא רוצה?" היא חושבת. "בטח להעיר לי על זה שירדתי עם הגיטרה למשמרת לילה. באסה. חשבתי שלא שמו לב." היא שונאת משמרות לילה. שקט מדי, ריק מדי ובודד. לא פלא שנעה נרדמה. הם הורידו אותה מההסמכה בגלל זה לכמה חודשים. אני מקווה שלא יורידו אותי מההסמכה בגלל הגיטרה, רחל נלחצת.

היא נושמת עמוק ונכנסת לחדר. רק חיליק בחדר והוא נראה קצת עייף. היא מתיישבת מולו.

"מה שלומך רחל?" הוא שואל.

"בסדר." היא עונה בזהירות.

"הגיע אליך זימון לקורס קצינות ורציתי לשאול אותך אם את רוצה לצאת."

רחל מסתכלת עליו מופתעת. "זה ממש מוקדם. אלון ובני מחכים כבר הרבה זמן לזימון."

"בנים ובנות זה אחרת. את רוצה לצאת?"

רחל חושבת על זה. היא אוהבת את הרישום, אבל הוא קצת משעמם. היא גם לא מספיק מסודרת, לא מספיק שמה לב לפרטים. אבל הקצינים, זה סיפור אחר. הם מקבלים דיווחים מכל החדרים ובונים תמונה כוללת, הם גם מדווחים למרכז. הרבה יותר מעניין, מלהיב ו...מלחיץ.

"אני אחזור לכאן?" רחל שואלת.

"אני לא יכול להבטיח לך."

"אני רוצה לחזור לכאן."

"לא היו כאן קצינות."

"השאלה היא, אם יהיו כאן קצינות. קצינה."

חיליק מניד את ראשו. "תצטרכי לקחת סיכון. כשהקורס יסתיים נצטרך לראות מה מתאים ליחידה. את רוצה לצאת?"

רחל נזכרת בפתק שהיא שומרת בכיס, מאירית: "הי רחלי, מצטערת שלא אמרתי לך שאני עוזבת. רציתי שתתרכזי במבחן הסמכה. את האדם הכי שווה בבסיס המחורבן הזה, ואל תתני לאף אחד לגרום לך לחשוב אחרת. תצליחי ותראי להם. את תהיי בסדר."

קצינים לא עושים משמרות לילה. לא עושים מטבחים. קצינים בטוחים בעצמם.

"אני רוצה לצאת."

"אז תצאי."

רחל קמה לצאת מהחדר ואז חיליק נוהם: "ואל תרדי יותר למשמרת לילה עם גיטרה, הרס"ר צעק עלי בגללך." רחל מחביאה חיוך ואומרת: "ברור המפקד."

חיליק מגלגל עיניים.

בסיס הדרכה בדרום, אביב 1989

נשארו כמה ימים לפני תום ההשלמה החיילית. רחל עוד לא יודעת איפה תוצב בתום הקורס. הם ביקרו בכל היחידות של הזרוע, והיא רוצה לחזור רק למקום אחד – לבסיס שלה בצפון, שם הכי מעניין. זה אחר זה נכנסים הצוערים לחדר ומקבלים את ההצבות שלהם ממפקדי הקורס. עכשיו הגיע תורה והיא מתיישבת מול שני המפקדים של הקורס. הלב שלה דופק מהר.

"רחל, כמו שאת מתארת לעצמך, את חוזרת לבסיס שלך."

"איזה כיף! תודה!" רחל קוראת, ואז מוסיפה "לא תיארתי לעצמי." שניהם מסתכלים עליה.

"מה זאת אומרת? השיבוץ שלך היה ברור מהתחלה."

"לא היה ברור לי. זה לא מה שאמרו לי כשיצאתי." רחל אומרת.  

"זה מה שאמרו לנו כשהגעת. היחידה שלך ביקשה אותך. זה לא השתנה."

"אמרו לי שלא היו שם קצינות." רחל מנסה להסביר.

"עכשיו יהיו." המפקד מחייך. רחל מנסה לחייך חזרה.

לא רגילה - חלק א'

 

בדרך לבסיס בצפון, אביב 1988.

רחל לא מאמינה שקיבלה בדיוק את השיבוץ שביקשה. התפקיד שהכי רצתה, בבסיס סגור בצפון. אירית יושבת לידה באוטובוס, מסתכלת החוצה מהחלון ואומרת בקול מתוח: "אני לא מבינה למה שולחים אותי לצפון, רציתי לדרום."

"אולי לא התפנו שם תקנים." אומרת רחל.

"אולי."

האוטובוס מפלס את דרכו בכביש המתפתל, ככל שהם מגביהים הנוף הופך ירוק יותר, המדרונות תלולים יותר.

"ממש יפה כאן." רחל אומרת.

"אני מעדיפה את המדבר." אירית עונה. רחל מגלגלת עיניים, לצד השני, שלא תראה.

הן ממשיכות בשתיקה עד שהן מגיעות לבסיס.

השומר בשער מתקשר ומבקש מהן לחכות. אחרי כמה דקות מגיע לשער חייל במדי ב' ומבט עייף. "בואו, החדר שלכן במגורי בנות, אחר כך תרדו לבונקר ותדברו עם המפקד." הן הולכות אחריו בכביש הראשי של הבסיס. 

היער הירוק שרחל אהבה, לא נכנס לבסיס - האדמה חשופה, בלי עצים שיתנו צל. כמה צריפים מחוברים ביניהם בכבישי עפר, לא המקום הכי מזמין שראתה, אבל זה לא מפריע לה. 

החייל עוצר ליד אחד הצריפים ואומר:  "תכנסו לחדר 3, זה החדר שלכן. תהיו בשקט כי נעה אחרי משמרת לילה."

הן נכנסות לצריף מחפשות את חדר מספר 3 ופותחות את הדלת בשקט. ארבע מיטות צבאיות, על אחת מהן ישנה חיילת. הן שמות את התיקים שלהן על שתי מיטות ריקות, ופונות לדלת. החיילת שישנה, מרימה את הראש ואומרת להן בקול מנומנם: "היי. מצטערת שלא באתי לקחת אתכן מהשער, אני אחרי משמרת. אני נעה."

אירית ורחל מסתכלות זו על זו ורחל אומרת: "הי נעה, אנחנו רחל ואירית. אנחנו יורדות לשיחה עם המפקד. נתראה אחר כך!" נעה מהנהנת בראשה וחוזרת לישון.

הן יוצאות והחייל עדיין שם. "בואו" הוא אומר. הן הולכות אחריו. "אני לא מבין למה הביאו עוד בנות." הוא אומר. רחל לא בטוחה שהבינה נכון. "מה אמרת?"

"זה לא תפקיד שמתאים לבנות. זה קשה מדי. תראי מה קרה לנעה."

"מה קרה לנעה?"

הוא מסתכל עליה במבט זועף. "לא משנה. זה לא מתאים לבנות."

"למה זה לא מתאים לבנות?"

הוא מושך בכתפיו וממשיך ללכת. הן יורדות בכביש תלול, ומאחורי אחד העיקולים נגלה לפניהן הבונקר: חזית בטון עצומה, רחבה בהרבה מכל הצריפים שבבסיס, נעוצה בצלע ההר. למרות שלכאן רצתה להגיע, רחל מהססת לפני שהיא עוברת בפתח. "נו בואו!" אומר החייל, והם נכנסים. בפנים עמדת שמירה והחייל אומר לשומר: "אלו החדשות שלנו, הן איתי, יכינו להן תג אחר כך."

"חדשות שלכם? יפה לכם בנות." השומר אומר בחיוך.

 החייל נוהם משהו לא ברור ועובר את השער, הן הולכות אחריו.

הן יורדות במדרגות בטון. האוויר דחוס, אורות פלורוסנטיים מאירים מסדרונות לא נגמרים שלאורכם דלתות סגורות. החייל עוצר ליד אחת הדלתות ופותח אותה. הם נכנסים לחדר מלא אנשים. חיילים וחיילות יושבים על כסאות, חלקם מדברים, חלקם צוחקים ולכולם אוזניות על הראש. מדי פעם אחד החיילים צועק משהו לכוון הבמה החשוכה שבקצה החדר. הם מתקרבים לבמה ועולים עליה. היא מלאה במסכי מחשב, שקצין וחייל במדי ב' יושבים מולם בסבר פנים רציני.  

"הי בני!" הקצין אומר לחייל שאיתן.

"הבאתי את החדשות, כמו שביקשת."

הקצין מסתכל עליהן ואומר: "אתן יכולות לחכות בצריף עד שחיליק יבוא."

הן מסתכלות עליו, לא מבינות. "הצריף הוא המשרד שם בצד" מסביר הקצין, "וחיליק הוא המפקד."

רחל מסתכלת בחדר. יש משהו מאוד חי במקום הזה. האלחוטנים קוראים לכיוון הבמה והחייל רושם מה שהם אומרים. הקצין מסתכל על הרישום. חייל נוסף מגיע ורושם נקודות ציון על לוח לבן. המסכים מלאי אורות מרצדים. מתח באוויר, מתח טוב.

"בנות, תיכנסו לצריף, אל תישארו על הבמה." אומר הקצין.

רחל יורדת מהבמה בחוסר חשק והן נכנסות לצריף. הקולות מבחוץ הופכים עמומים כשהן סוגרות את הדלת מאחוריהן. ריח של קפה שחור ונייר ממלא את אויר החדר, שבו שולחן גדול שעליו טלפון וערימת ניירות מלאי כתב צפוף. ומאחורי השולחן כיסא גדול ובצד השני של השולחן שני כסאות, שהן מתיישבות עליהם. רחל מסתכלת מסביב. מדפים על גבי מדפים מלאי סקירות וקלסרים. מתחת למדפים שולחן משרדי ועוד כיסאות. הן שומעות צחוק מבחוץ ורואות שעוד קצין הצטרף לחיילים על הבמה. הקצינים והחיילים יושבים ביחד, צוחקים בקול רם ומסתכלים לחדר, אליהן.

אירית אומרת לרחל: "הם יושבים וצוחקים עלינו. איזה מגעילים." רחל נאלצת להסכים איתה. "נצטרך לגרום להם לא לצחוק עלינו." אירית מגלגלת עיינים: "בהצלחה עם זה."

קצין גבוה עם שיער בהיר נכנס לצריף, מסתכל עליהן ואומר: "שלום בנות. ברוכות הבאות לבסיס, אני חיליק."

"אני רחל."

"אני אירית."

הוא מתיישב מאחורי השולחן ואומר: "בסדר גמור. אני מבין שכבר מצאתן את החדרים שלכן. המסלול שלכן כאן מתחיל בהסמכה תיאורטית שרק אחריה תתחילו את ההסמכה המעשית. בהסמכה התיאורטית תלמדו את הרקע שיאפשר לכן להתחיל לעבוד בחדר, וזה ייקח בין חמישה לשמונה שבועות. אחרי מבחן ההסמכה שלכן תצאו לרגילה. אחריה תתחילו בהסמכה המעשית."

"ומה אם נסיים לפני חמישה שבועות?" רחל שואלת.

חיליק מסתכל עליה במבט מופתע ואומר: "אתן לא תסיימו."

"ואם כן?" רחל מתעקשת.

"אז תצאו לרגילה ותתחילו לעבוד." חיליק צוחק. "אבל זה לא יקרה."

"אולי כן." רחל אומרת.

חיליק מסתכל עליה ומהנהן. "נחיה ונראה. טוב. סיימנו, אתן יכולות לפתוח את הדלת. יש שיחת צוות עכשיו. תישארו."

רחל פותחת את הדלת, והחיילים והקצינים שחיכו בחוץ נכנסים ומתיישבים על השולחנות ועל הריצפה. היא ואירית מתיישבות על הכיסאות בצד וחיליק מתחיל לדבר אל הקבוצה. הוא מדבר על המבצעים שקרו השבוע ועל התפקוד של הצוות. מדי פעם הוא שואל שאלות והקצינים והחיילים בחדר עונים לו. רחל מרותקת לחדות ולדיוק של הדוברים. אפילו כשהם יורדים אחד על השני הם שנונים, היא חושבת.

לקראת סיום, חיליק אומר: "טוב. מחר אני יורד למפקדה לשיחות ואברר איפה הבנות היפות שהבטיחו לנו." כולם צוחקים ורחל לא מאמינה למה שהיא שמעה. זה כל כך מגוחך שהיא כמעט מחייכת, אבל אז היא רואה את אירית, מכווצת, עיניים בריצפה, כאילו קיבלה סטירה.

רחל נושמת עמוק, מרימה את הראש ואומרת לחיליק: "יפות יותר מכם? זה באמת יהיה אתגר."

הצחוק בחדר משתתק. כולם מסתכלים עליה, ואז על חיליק, מחכים. חיליק מסתכל עליה במבט לא ברור ואז אומר: "כן. טוב, הישיבה נגמרה."

החיילים יוצאים מהחדר בשקט. היא ואירית יוצאות אחרי כולן והולכות ביחד. "אני לא מאמינה שאמרת לו את זה." אירית אומרת.

"גם אני." רחל אומרת. שתיהן נעצרות ומסתכלות אחת על השנייה.

"איך מישהו כל כך חכם יכול להיות כזה אידיוט?" אומרת רחל. אירית מנידה בראשה.

"אני מקווה שתגמרי את ההסמכה לפני הזמן. זה ממש יעצבן אותם." אומרת אירית ומחייכת בפעם הראשונה היום. רחל נזכרת ונבהלת קצת, אבל החיוך של אירית מדבק. היא מהנהנת ושתיהן ממשיכות ללכת למגורים.

--

"נמאס לי מהמספרים והמפות האלו! אני יוצאת לעשן." אומרת אירית.

רחל מרימה את ראשה מהרשימות האינסופיות שהיא משננת בשעות האחרונות. "אוקי." היא אומרת, וחוזרת להסתכל ברשימות. הדלת נפתחת עוד לפני שאירית מגיעה אליה, ואלון, החייל שאחראי על ההסמכה שלהן, נכנס. "איך הולך?" הוא שואל.

"פשוט נפלא." אומרת אירית. אלון מחייך חיוך רחב, "עד כדי כך?" אירית מנסה לשמור על ארשת המיאוס שלה, אבל השפתיים שלה טיפה מתעקלות למעלה.

"מתי אתן חושבות שתהיו מוכנות להבחן על החלק הראשון של החומר?" אלון שואל.

"עכשיו." רחל עונה.

אירית ואלון מסתכלים עליה בהפתעה.

"את בטוחה?" הוא שואל.

"כן. אני מוכנה."

"אני לא מוכנה." אומרת אירית.

אלון מסתכל על שתיהן וחושב. "אני יכול לבחון אותך עכשיו" הוא אומר לרחל, "ואותך כשתהיי מוכנה" הוא פונה לאירית. אירית מנידה בראשה ואומרת: "אני יוצאת לעשן." אלון מתיישב מול רחל ומתחיל לשאול אותה שאלות על החומר. הוא שואל ורחל עונה. זה לא קל לה, אבל היא זוכרת את רוב הדברים שלמדה.

אחרי עשרים דקות אלון אומר "בסדר. עברת. את יכולה לקחת הפסקה להיום, אעביר לך את החומר הבא מחר." הוא מחייך אליה ומוסיף: "יפה."

היא מושכת בכתפיים ועונה: "כמה זמן אפשר להסתכל על מספרים ומפות?"

בסיס בצפון, כמה שבועות אחרי, 1988.

"נו, איך היה המבחן?" אירית שואלת את רחל. רחל מסתכלת על הצלחת שמונחת לפניה: סלט מלפפונים עם שמיר, סלט עגבניות עם בצל ועוף אפוי מדי. "קשה, מוזר." רחל אומרת.

"קשה ומוזר כמו העוף?" שואלת אירית ודוקרת את העוף בצלחת שלה עם המזלג. רחל מרימה את הראש ומחייכת,

"פחות."  היא אוכלת מלפפון מהצלחת, וממשיכה, "היו שם דברים שידעתי, והיו שם חלקים שלא הבנתי. הם העבירו לי דיווחים והייתי צריכה לפרש אותם ולהגיד מה לעשות, ולא תמיד ידעתי מה להגיד."  היא מנידה את ראשה.

"הם רוצים לדמות משמרת, ואיך תגיבי בזמן אמת." עונה לה אירית. "העיקר שסיימת את ההסמכה כמה ימים לפני סוף חמשת השבועות. הראית להם."

"בקושי עמדתי בזמנים, ולא בטוח שעברתי." עונה לה רחל.

"עברת. אולי בקושי, אבל מספיק." קובעת אירית.

אלון ובני מתקרבים לשולחן שלהם. "חיליק מחכה לך בצריף, אחרי האוכל." אומר אלון.

"עברה?" שואלת אירית. אלון מחייך, "חיליק יגיד לה."

בני מתיישב לידם ואומר: "תדעי שגם אם עברת, ההסמכה התיאורטית זה כלום, מה שקובע זה איך תתפקדי במשמרת."

"וזה לא תפקיד לבנות." אירית מחקה אותו.

בני מסתכל עליה ועל רחל. "לא יודע. נצטרך לראות."

בדרך לאמא

"אמא יש פקקים נוראים. אני לא בטוחה שאצליח להגיע בזמן"

תקועה.

תקועה בכביש שש.

למרות שיצאתי לפני שש בבוקר.

למרות שהבטחתי שאגיע בזמן.

היא בטח תלחץ. רות תמיד מגיעה בזמן, רק אני תמיד מאחרת.

נושמת עמוק. השעה בוויז רק מתאחרת. אני בקושי בנתניה.

הטויוטה הישנה חורקת כשאני לוחצת על הגז, כאילו הערתי אותה משנת החורף.

רותי לא ביקשה בכלל שאחליף אותה, אני הצעתי את זה. לא נראה לי הוגן שהיא תיקח את אמא בכל פעם.

מעניין באיזה מצב רוח אפגוש את אמא היום, בטוח לא מדהים, בגלל האיחור שלי. הטלפון מזמזם. הודעה מאמא: "אני לוקחת מונית. נפגש בבית החולים".

כמובן שהיא תמצא דרך. היא שונאת לחכות, כמוני.

איך היא תסתדר בבית החולים בלעדי? רות הסבירה לי בדיוק מה צריך לעשות שם. איך צריך ללוות אותה. מה צריך להגיד לאחיות. על מה צריך להתעקש. רותי מדהימה. לשתינו יש מזל שיש לנו אותה, אחותי, הבת הגדולה. יותר סבלנית משתינו.

התנועה טיפה משתחררת. אני צריכה לשירותים. אבל אין לאן ללכת בכביש 6, וגם אין לי זמן.

--

מתפללת שהמחסום לבית החולים יכיר את המכונית שלי. הוא מתמהמה ואז מתרומם בעצלתיים. גם המחסום ליד המכון האונקולוגי מזהה אותי. תודה לרותי שהעבירה את מספר המכונית בזמן.

חונה וממהרת להכנס לבניין. מחפשת את אמא.

מוצאת אותה יושבת על כיסא, והאחות מנסה להחדיר לה מחט לאינפוזיה. הוריד לא משתף פעולה, והאחות מנסה עוד אחד. ועוד אחד. אני מתכווצת.

היא סוף סוף מצליחה.

אני מתיישבת ליד אמא. "מה שלומך?" אני שואלת. היא מביטה עלי, "אה, לא משהו. מה שלומך?"

"הגעתי." אני אומרת.

אני מנסה להיזכר בהוראות של רות. מה צריך להגיד לאחיות. מה צריך לעשות. אני נגשת לדלפק וקוראת מהוואטסאפ מה שרות כתבה לי. האחות מסתכלת עלי ושואלת: "את האחות הקטנה?"

"כן".

"אנחנו כבר נתחיל. לכו לחדר 3."

אני חוזרת לאמא. היא מביטה בי בשקט. אני לא רגילה לשקט הזה, החדש.

"אמא, אנחנו צריכות ללכת לחדר 3, אני חושבת שזה בצד השני". היא קמה והולכת אחרי.

חדר 3 מלא כורסאות עליהן שוכבים חולים מחוברים לאינפוזיה והמלווים יושבים לידם. אנחנו מחפשות כורסא פנויה ואמא מוצאת ומתיישבת. אני יושבת לידה. אחות מתקרבת אלינו ואומרת: "שלום לך! מה שלומך השבוע?"

"יכול להיות יותר טוב" אמא מחייכת.

"תמיד" האחות מחייכת חזרה. אמא נשכבת והאחות מחברת אותה לאינפוזיה. האחות מסבירה לנו את סדר הטיפול והולכת.

הן מאוד נחמדות, האחיות כאן. סבלניות, חייכניות. אני לא יודעת איך הן יכולות להיות כאלו בתוך המקום הזה, אבל הרוגע שלהן ממש עוזר לעבור את היום.

אמא מבקשת ממני שאביא לה תה. אני הולכת לחפש את המיחם עם התיונים. אני שמה לה כפית סוכר ומערבבת. כשאני חוזרת אני רואה שהיא קיבלה ארוחת בוקר. לחמניה, ירקות, גבינה, זיתים ירוקים. הדברים שהיא תמיד אוהבת. היא אוכלת, וזה משמח אותי. אני מביאה לה את התה. היא שואלת אותי אם אני רוצה משהו.

כמה מתאים לה להציע לי להתחלק באוכל שלה, אבל אני לא רוצה לקחת לה. זה גם אוכל של בית חולים. למרות שהוא נראה בסדר.

אני לוקחת זית ירוק. הוא טעים ומלוח. קחי עוד! היא אומרת. אני לוקחת עוד אחד.

אמא קוראת למישהי שנמצאת מאחורי: "בואי, תביאי לה סנדוויץ!" המתנדבת מתקרבת אלי ושואלת אותי איזה סנדוויץ אני רוצה. אני לא בטוחה שהסנדוויצ'ים מיועדים לי, אבל המתנדבת מרגיעה אותי ואומרת, זה לכולם, קחי לך. אני לוקחת סנדוויץ עם טונה.

אמא נשכבת על הכורסא. עוצמת עיניים. אני שואלת את עצמי אם כואב לה, אבל לא רוצה להפריע לה, אז שותקת.

אני פותחת את המחשב ונכנסת לאמייל. מבול של הודעות חדשות שצריך להתייחס אליהן. אני מתחילה עם הראשונה.

--

אמא פקחה את העיניים. האחות ניגשת אלינו ושואלת אם הכל בסדר. אמא אומרת שבסדר ושואלת את האחות אם יש לה ילדים.  

"שלושה, קטנים" האחות עונה.

"אתם גרים בראשון?" אמא שואלת.

"כן" האחות עונה ומחייכת: "אני זוכרת את החנות שלך מהילדות שלי. ההורים שלי היו קונים לי שם צעצועים".

אמא מחייכת. "כל ראשון היתה קונה אצלי. בפורים, כל הפאסג' היה מתמלא בקונים. היינו מכניסים את האנשים לפי תור. אתה רואה אותה?" היא מצביעה עלי. "זאת הבת הקטנה שלי, היתה עוזרת לנו בחנות כשהיית קטנה, והיום היא פרופסור באוניברסיטה!"

האחות מסתכלת עלי ואומרת: "כל הכבוד! באיזה אוניברסיטה את?"

"בטכניון, המחלקה לגנטיקה." אני עונה.

"וואו, מעניין!" האחות אומרת.

"מאוד מעניין" אני עונה, לא יודעת מה להגיד.

"מי היה מאמין, כשהלכתי יחפה בזליטן, שהבת שלי תהיה פרופסור!" אמא אומרת ומסתכלת עלי.

לרגע הגאווה שלה בי נכנסת לי פנימה.

--

הטיפול נגמר, ואנחנו הולכות לאוטו. אמא הולכת לאט, נשענת על המקל ביד אחת, ועלי ביד השנייה.

הטלפון שלי מצלצל. ביד הפנויה אני מוציאה אותו מהכיס ונבהלת לראות שזאת נופר, אחראית הגנים. אני מסתכלת על השעון ורואה שחמש דקות אחרי ארבע. כנראה שוב אחרנו לאסוף אותו.

הלב שלי נופל.

אני עונה.

"רחל, לא אספו את מתן עדיין. מה קורה?"

אני אומרת: "נופר, אני עם אמא בכימותרפיה, תני לי לחפש את בעלי".

זה לא מרשים את נופר. שום דבר לא מרשים את נופר. כשעשתה לנו שיחת הבהרה לגבי האיחורים שלנו היא כל הזמן שאלה אם משהו ביננו לא בסדר. הסברנו לה שאמא שלי ואמא שלו חולות בסרטן, ושמשה התחיל עבודה חדשה, וזה לא שכנע אותה.

אני מתקשרת למשה והוא אומר שהוא בדרך, אבל לא יספיק וביקש מכרמל לאסוף את מתן לפני כמה דקות. אני מחשבת. לפני כמה דקות כרמל יצאה, ויקח לה 10 דקות להגיע לגן. אנחנו בצרות.

נופר שוב מתקשרת. אני עוזרת לאמא להיכנס לאוטו, משאירה את הדלת פתוחה, ועונה לה.

"מה קורה?"

אני אומרת לה שהבת שלי בדרך לאסוף את מתן ועוד כמה דקות היא תגיע.

נופר אומרת שזה לא מקובל עליה והיא רוצה לערב את הרווחה, כי לא הגיוני שזאת הפעם הרביעית החודש שאנחנו מאחרים לאסוף את מתן.

אני שונאת את האישה הזאת. שונאת את האיומים שלה. שונאת את חוסר האונים שלי.

"איך יעזור לערב את הרווחה?" אני שואלת. "אנחנו משפחה נורמלית, פשוט קשה לנו עכשיו. את יודעת את זה, למה להלחיץ?"

"אני לא מוכנה שגננות שלי יחכו עם הילד שלך מחוץ לגן, פעם אחר פעם. זה לא מקובל עלי וזה לא יקרה. שחררתי את הגננת ואני מחכה לבת שלך." היא אומרת.

אני מאחלת לה בלב, שתדע מקרוב מה זה ללוות אמא חולת סרטן.

"הי, באתי לאסוף את אחי," אני שומעת את הקול של כרמל בטלפון של נופר ונושמת. תודה לאל על בנות טובות, אני חושבת.

"אנחנו נדבר" אומרת נופר.

עדיף שלא, אני חושבת.

--

אני נכנסת לאוטו ואמא מסתכלת עלי. "מה זה היה?"

אני נאנחת, מתניעה את האוטו, ומספרת לה.

"למה אתם מאחרים לאסוף אותו?"

אני עוצרת באדום ומסתכלת עליה.

"אמא, זאת תקופה נורא קשה בשבילנו. משה עושה השלמות להוראה ומלמד בחטיבה, את ואמא שלו חולות. זה קשה".

"אז מה אם קשה, זה לא אומר שאתם צריכים לאחר לאסוף את הילד. פשוט תתארגנו סביב זה".

אני קצת כועסת וקצת מופתעת. אבל אני לא מוצאת הסבר משכנע לזה שאנחנו לא מצליחים להגיע בזמן לאסוף את הילד. זה היגיון הברזל של אמא - זאת לא הפתעה שצריך לאסוף אותו כל יום בארבע, פשוט צריך להתארגן להגיע בזמן ולא 10 דקות יותר מאוחר.

"את צודקת." אני אומרת, להפתעתי, בלי כעס.

האור מתחלף לירוק ואני ממשיכה לבית האבות.

--

אנחנו נכנסות לדירה הקטנה שלה בבית האבות, העתק מוקטן של הסלון וחדר השינה שלה מהבית שלה ושל אבא. יש לדירה את הריח של הבית של אמא, שאני לא יודעת ממה הוא מורכב, אבל מזהה מיד. ריח מנחם.

היא נכנסת לחדר השינה שלה ומחליפה לשמלת בית.

"אני נשכבת לנוח כמה דקות, תיקחי אוכל מהמקרר" היא אומרת.

אני פותחת את המקרר הקטן, ומוצאת ארוחות מוכנות של בית האבות וקופסא אחת עם העוף ותפוחי אדמה של אמא. אני מוציאה את הקופסא עם האוכל של אמא.

"לחמם גם לך?" אני שואלת.

"אני אוכל אחר כך" היא אומרת.

אני מתיישבת בסלון ופותחת מחשב.

"את לא צריכה לחזור הביתה?" היא שואלת.

"אני אשאר עוד קצת."

המיקרו מצפצף ואני מוציאה את הצלחת ולוקחת אותה אלי לסלון. "אמא, העוף שלך כל כך טעים!"

"כן, יצא לי טעים הפעם."

"תמיד יוצא לך טעים" אני אומרת.

--

אמא יושבת לידי ורואה טלוויזיה.

"מה שלום שחר? איך הולך לה בצבא?" היא שואלת.

"היא ממש בסדר. עוד מעט תשתחרר ותלך ללמוד בבצלאל".

"מה היא תלמד?"

"אנימציה".

"מה עושים עם זה?"

"סרטים" אני אומרת, מחכה לביקורת.

"היא ממש מוכשרת" אמא שלי מפתיעה אותי. "היא משהו מיוחד, היא תסתדר." היא מסתכלת עלי: "ומה איתך? איך הולך לך?"

אני חושבת על המענקים שלא קיבלנו בשנה שעברה. על זה שהשנה לא פרסמנו מאמר.

"אני קצת דואגת, כי אין לנו כסף."

"את צריכה עזרה? אני אתן לך כסף." היא אומרת וכבר מחפשת את הארנק שלה. אני מניחה יד על היד שלה. "לא אמא, לא בבית, במעבדה."

"כמה כסף את צריכה?"

"אני מבקשת 2 מיליון שקל".

אמא מנסה לעכל. "ממי את מבקשת?"

"מהקרן הישראלית למדע".

"והם נותנים?"

"לא נתנו בפעם הקודמת. אני מקווה שעכשיו יתנו."

"אולי זה כי את עובדת על דגי זברה?" היא שואלת.

"לא אמא, דגי זברה הם אחלה. אני פשוט צריכה לכתוב הצעת מחקר יותר טובה."

"אז תכתבי, ותפסיקי לדאוג."

אני מחייכת, כמעט כנגד רצוני.

"כתבתי."

"אז תפסיקי לדאוג."

היא מסתכלת עלי ואומרת: "רחלי, הכי חשוב שתהיו מאושרים, לא אכפת לי אם תהיו סנדלרים, העיקר שתהיו מאושרים."

"פרופסור לסנדלרות." אני אומרת.

"פרופסור לדגי זברה יותר טוב?" היא שואלת.

שתינו צוחקות.

ליד הדלת, כשאני מחבקת אותה, אני יודעת שעשיתי היום משהו אחד טוב.

הייתי הבת של אמא שלי. 

2019

גם באלסקה

"סבתא, את לא מפחדת מהדובים?"

רחל ונעמי יושבות בחדר של רחל מול מזוודה פתוחה ומלאה בגדי חורף.

"לא כל כך. אני יותר חוששת מהקור."

"עם כל המעילים האלו לא יהיה לך קר סבתא, ואת תהיי עם סבא, הוא יחבק אותך".

רחל מחייכת, "נכון נעמי. את צודקת".

היא מחבקת את נעמי, וחושבת על הנסיעה המתקרבת. מה יש לי לחפש באלסקה? היא חושבת. אני שונאת טיסות והפרשי זמנים. אני שונאת קור.

היא מנערת את עצמה וקמה, "בואי נעמי, נחפש עוד גרביים."

"איזה כיף שאת לא ממהרת כל הזמן!" קוראת נעמי.

"ממש כיף" נאנחת רחל.

"תפסיקי לרטון סבתא, הייתי מתה לטוס איתך לאלסקה, למרות הדובים! במקום זה אני צריכה ללכת לבית ספר. איזה שעמום."

"נעמיקה, בית ספר זה לא שעמום, בית ספר יכול להיות כיף."

"סבתא, בית ספר זה לא כמו המעבדה שלך. בבית ספר המורים מדברים בלי סוף ואין שם דגים."

אולי גם במעבדה שלי עוד מעט לא יהיו דגים, רחל חושבת. ואולי לא תהיה לי מעבדה. 

הידיים שלה עוצרות לרגע, נחות על הגרביים.

נעמי מסתכלת עליה "סבתא, את באמת רוצה לסגור את המעבדה? מה תעשו עם כל הדגים?"

רחל אומרת: "אם נסגור את המעבדה נעביר את הדגים לחוקר חדש. הוא יטפל בהם."

"ומה את מרגישה?"

רחל מניחה את הגרביים במזוודה מתיישבת. כבר יותר מדי זמן שהיא לא מרגישה כלום. כאילו מישהו ניתק אותה מעצמה.

"מוזר."

"את לא תתגעגעי לדגים?"

"אולי." רחל מנידה בראשה.

היא חושבת על חדר הדגים. שורות על שורות של אקווריומים שדגי זברה שוחים בהם. כמה קשה עבדו היא ודבורה כדי להקים את החדר וכדי שהדגים ירגישו בו בבית. איזה נס היה כל גילוי. אבל כבר שנים שהסטודנטים שלה הם אלו שעובדים בחדר ועושים את הניסויים, והיא עוזרת להם בתכנון ובפירוש, מהמשרד שלה.

ממש מזמן, כשהיתה בפוסט באמריקה, היתה לה חברה רקדנית שסיפרה לה שבאיזה שהוא גיל הגוף לא עומד בדרישות התובעניות של הריקוד המקצועי, ואז הופכים למורים.

זה לא מאוד שונה ממדענים.

"אם אסגור את המעבדה אתגעגע לשיחות עם הסטודנטים. לדבורה אני כבר מתגעגעת."

דבורה והיא היו שותפות. ביחד הנחו סטודנטים, ביחד דאגו כשהמימון לא הגיע, התאכזבו כשמאמרים לא התקבלו, וביחד שמחו כשכן. לפני שנה דבורה פרשה. היא רצתה להיות עם הילדים והנכדים. היא רצתה לטייל. אחרי זה  המעבדה לא הייתה אותו מקום. זה היה החלום של דבורה לבקר באלסקה,  שהגשימה אחרי שפרשה. כשחזרה, התעקשה שגם רחל תיסע, "זה ישנה לך את החיים", היא אמרה. 

נעמי מסתכלת על רחל בשקט ואז אוחזת בידה ואומרת: "גם אני התגעגעתי ליעל מהיסודי כשעליתי לחטיבה, אבל מצאתי חברות חדשות. גם את תמצאי."

"אולי אמצא," אומרת רחל.

"גם באלסקה!" מהנהנת נעמי.

גם.

--

רחל מתעוררת בחדר שהיא לא מכירה. משה ישן לידה, אור עמום נכנס מהחלון.

הגוף שלה כבד ונוקשה מהטיסה הארוכה. היא יכולה להישאר עוד קצת במיטה, אין מה למהר, אבל היא קמה ומציצה מהחלון. רכס הרים מושלגים בוהק בשמש של בוקר. עצים ירוקים גבוהים מקיפים אגם כחול. בחצר שליד הבית פרחים אדומים בערוגות.

יפה כאן, היא חושבת. יפה ורחוק.

היא הולכת למטבח לבדוק מה יש שם. היא פותחת את הארון שמעל הכיור ומגלה קופסה עם תיונים שבתוכם גרגירים אדומים. היא מחממת מים בקומקום ובינתיים יוצאת למרפסת. קור אימים! היא נבהלת.

בעצם, לא כזה קר. היא נכנסת פנימה מכינה את התה, לובשת את המעיל ויוצאת למרפסת. היא מחזיקה את הספל בשתי הידיים, מתיישבת על הנדנדה ומסתכלת על הנוף.

כשהייתה ילדה וגרה בדירה בבניין היא חלמה שיום אחד תהיה לה מרפסת עם נדנדה והיא תוכל לשבת עליה ולהסתכל על הנוף. היא לא דמיינה אז נוף כזה. היא גם לא חלמה להיות מדענית, אבל כשהתחילה ללמוד, זה היה הדבר היחיד שרצתה לעשות.

היא נושמת עמוק את האויר הקר והיבש ומסתכלת על המרחב שנפרש לפניה.

"בוקר טוב!" משה יצא אליה ונותן לה נשיקת בוקר טוב. "בוקר טוב ממי", היא אומרת. "הכנתי לי תה מפירות יער. זה חמוץ, אבל טעים." משה נכנס פנימה להכין לעצמו קפה, ורחל נשארת על הנדנדה.

הם צריכים ללכת למכולת לקנות מצרכים, לבדוק מה אפשר לעשות כאן, ולהודיע לבת שלה שהגיעה בשלום. היא נושמת עמוק וממשיכה להסתכל על הנוף.

עוד מעט, היא חושבת.

--

משה ורחל נכנסים למרכז המבקרים באיגל ריבר. ריח של עץ באוויר, מפות גדולות מכסות את הקירות וביניהן ראשים של חיות. איש עתיק עם עור מקומט וכהה ועיניים צרות יושב ליד הפתח. "מה אפשר לעשות כאן?" רחל שואלת אותו באנגלית. הוא בוחן אותה בשתיקה, לרגע היא חוששת שהוא לא הבין, ואז הוא עונה: "אם ההנאה שלך בעשייה, את לא במקום הנכון."

היא מסתכלת עליו, ואז על משה, ושוב עליו. הזקן מסתכל עליה, אומר: "את יכולה לשאול את הריינג'ר על מסלולים," ומסובב את ראשו.

הם עומדים לרגע, ואז הולכים לכיוון הדלפק. ריינג'ר צעיר וגבוה מחייך אליהם: "בוקר טוב! איך אפשר לעזור לכם?"

"אנחנו רוצים מסלול מעגלי יפה" משה אומר. הריינג'ר מוציא מפה ומסמן מסלול מעגלי שעובר ליד הנהר.

"כמה ארוך המסלול?" רחל שואלת.

"שלושה קילומטרים," הריינג'ר אומר.

לא נורא, היא חושבת. "יש כאן דובים?"

"כן, לפני שבוע עבר כאן דוב. הם לא מתקרבים לבני אדם. תישארו בשביל, אל תתקרבו אליהם. תנו להם לעבור".

"זה לא מסוכן?" רחל שואלת.

"לא יותר מלעבור את הכביש" הוא עונה.

היא לא משתכנעת.

--

רחל ומשה פוסעים על השביל המתפתל בתוך יער סבוך ליד הנחל. רחל חושבת על מה שהזקן אמר.

"אולי הוא צודק. כל החיים העשייה הייתה המרכז שלי." היא אומרת ועוצרת לרגע.

משה מסתכל עליה, מהנהן בראשו. "זה לא דבר רע" הוא אומר.

"כן, אבל אני רוצה גם דברים אחרים."

הם עוצרים ומסתכלים על הנהר.

"לפעמים אני מרגישה כמו השלד שאני חוקרת."

"מה?"

"השלד. מחזיק את כולם, אבל מה מחזיק אותו?"

היא מתיישבת על גזע עץ שמונח שם.

משה מתיישב לידה ומחבק אותה מהצד, מקרב אותה אליו. היא נשענת עליו.

"את אוהבת להנחות סטודנטים. את אוהבת לכתוב מאמרים." הוא אומר.

רחל חושבת על זה.

"כן. אבל גם זה השתנה. בהתחלה הכל היה קשה – למשוך סטודנטים, לפרסם להשיג מימון למחקר, אתה זוכר כמה קשה זה היה."

משה מהנהן בראשו, "כן, אבל אחר כך היה יותר טוב."

"כן, הצלחנו, וחשבתי שזה יהיה יותר קל, אבל זה לא. אחרי כל הצלחה צריך להתחיל מחדש, למצוא כיוון, לגייס כסף. סטודנטים באים, לומדים, מצליחים ועוזבים."

"מסיימים" משה אומר.

 רחל מושכת בכתפיה.

היא מסתכלת על האור של השמש שמוחזר מהמים. 

"אני רוצה לעמוד במקום, לנוח, ושזה יהיה בסדר."

משה מסתכל עליה.

"בסדר למי?".

"בסדר בשבילי."

משה מהנהן.

--

"רחלי, יש שם דוב!" משה נעצר באמצע השביל ועוצר אותה עם היד.

"אני לא רואה," היא אומרת, "איפה?"

משה מדבר בשקט: "את רואה, את השיח שליד הנהר? הצל השחור לידו? זה דוב."

"אבל הוא לא לבן!" רחלי אומרת.

משה מביט אליה: "לבן?"

"היה לי בראש דוב קוטב" רחל מושכת בכתפיה. חיוך קטן משתלט לה על הפנים בלי שתתכוון.

הם מסתכלים זה בזו ושניהם מתחילים לצחוק בשקט, שהדוב לא ישמע.

הדוב נוהם, ושניהם משתתקים. הוא מסובב את הראש שלו אליהם ולשניהם נעצרת הנשימה.

משה נעמד בינה לבין הדוב.

דוב גריזלי חום וגדול, ענק. רחל חושבת שהיא מריחה את הריח שלו. העור שלה מצטמרר.

הדוב מנער את הראש, מסובב אותו חזרה לנהר וממשיך ללעוס תותי בר.

שניהם נושמים.

סנאי קטן מדלג בעשב, ציפורים מנקרות ליד הנהר. הדוב מתגלגל על הגב ומותח את הזרועות שלו קדימה.

"הוא לא ממהר לשום מקום" רחל אומרת בשקט.

 "גם אנחנו." אומר משה ומחזיק את ידה.

הם מסתכלים בשקט על הדוב ואז רחל שואלת: "אתה חושב שזה יכול להספיק? פשוט להיות?"

משה מחייך: "לדוב זה מספיק, אז מי אנחנו?..." ואז הוא מסתכל על הפנים הרציניות שלה ואומר:

"לא לכל הזמן, אבל לרגע הזה, אולי כן."

רחל חושבת על הדגים באקווריומים במעבדה שלה. על הדגים ששוחים עכשיו בנהר ועל הדוב שנח לידם.

היו רגעים טובים במעבדה. של גילוי, של השתאות.

הפלא עדיין כאן.

היא מוציאה את הטלפון שלה, מצלמת את משה והדוב ושולחת לנעמי:

ד"ש מאלסקה (ומהדוב!).

הם ממשיכים ללכת בשביל.