החיים שרציתי (חלק 1\4)

 

תל אביב 1995

אני עולה במעלית לבית של אלנה. קומה שמונה. אני יוצאת ועומדת רגע מול הדלת, הלב שלי קצת מאיץ. אני דופקת. אלנה פותחת לי את הדלת. החיוך הענק שלה מחמם לי את הלב, המתח בכתפיים משתחרר. אנחנו נכנסות לבית. 

"מה שלומך? מה את עושה בתל-אביב?" אלנה שואלת.

"מחפשת מקום לעשות בו תואר שני, היה לי ראיון היום".

"איך היה?" היא שואלת ומתקדמת לכיוון המטבח.

"היה בסדר." אני אומרת ונזכרת במנחה העייפה שדיברתי איתה. "אבל לא ממש. אני רוצה להתלהב".

"ברור שאת רוצה להתלהב" אלנה אומרת. "בואי, שבי. הבנות מגיעות הערב, אני מכינה ארוחה."

אני מתיישבת ליד שולחן המטבח, ורואה שהיא בלב ההכנות. סיר פסטה על האש ורוטב הבולונז שלה מבעבע בסיר. אני זוכרת כמה הוא טעים. היא מחזיקה שן שום ומורחת אותה על קערה. "אני מורחת את השום כדי שזה ייתן טעם, שיהיה רמז לשום, אבל לא טעם חזק מדי" היא מסבירה.

אני מסתכלת עליה ונזכרת בערב אחר, לפני לא מעט חודשים, שבו הכנתי כאן סלט לארוחת הערב. אף פעם לא טעמתי חומץ בלסמי לפני שיוני הכיר לי את המשפחה שלו, וממש התלהבתי מהטעם. כל כך התלהבתי, ששפכתי הרבה מדי ממנו לתוך הסלט וזה נתן לו טעם... חזק מדי. גדי, בעלה של אלנה הגיע באותו ערב מאיטליה וכולם התרגשו לראות אותו. ישבנו ביחד סביב השולחן וגדי אכל את הסלט ועיווה את הפנים. הבטן שלי התכווצה. "שמתי המון חומץ בלסמי" אמרתי. גדי המשיך לאכול ואחרי כמה דקות אמר לכולם: " אם מוסיפים קצת מלח, זה בכלל לא נורא!" וחייך אלי. חייכתי חזרה.

מותר לטעות.

אני חוזרת להווה "מה שלום הבנות?"

"את יודעת, יש צרות, אבל אנחנו מתגברות ביחד." היא מחייכת.

לאלנה שלושה בנים, יוני החבר שלי הוא הבן האמצעי. הוא לומד משפטים בלונדון, כי בארץ לא הצליח להתקבל. הבנות הן החברות הטובות שלה, שמתאספות אחת לחודש לערב בנות, קיטורים על הבעלים, אוכל טוב ויין. עד שהכרתי אותן, לא ידעתי שנשים יכולות להתאסף ולהחזיק ככה אחת את השנייה. באיזה שהוא שלב הן היו מגרשות אותי ואת יוני מהבית, כדי שיוכלו לדבר בחופשיות. בדרך החוצה היינו שומעים הדי צחוק, שליוו אותנו עד המעלית.

"מה איתך?" אני שואלת. "מתכוננת להגנה על התיזה?"

"אוי, אני מתה מפחד. רוצה לראות את המצגת שלי?" היא שואלת.

"בטח!" אני עונה.

אלנה שוטפת את הידיים ומנגבת אותן, ואנחנו הולכות לחדר השינה שלה. היא מתיישבת ליד שולחן העבודה הגדול מהעץ, מרכיבה את המשקפיים שלה, פותחת את הלפטופ ומעלה את המצגת. שורת פרצופים מאבן מביטים אלי מהמסך. חלקם אנושיים, חלקם עם קרניים, וחלקם נראים נבזיים במיוחד. "אלנה, מי החברים שלך?" אני שואלת. אלנה צוחקת ומסתכלת עלי. "אלו הדמויות הלא חשובות, המוזרות, שאנחנו מוצאים בכנסיות באיטליה של ימי הביניים" היא אומרת. "אנחנו קוראות להם - הדמויות השוליות. אבל הן לא שוליות במחקר שלי, שם הם המרכז. אני מנסה להבין את הסיפור שלהן."

"שוליות?" אני שואלת. "זה חייב להיות חשוב כדי לחקור את זה, לא?"

"חשוב למי?" אלנה מסתכלת עלי בחיוך.

"לא יודעת, חשוב. משמעותי, מרכזי."

"מי אמר שמי שבשוליים לא חשוב? דווקא בשוליים האומנים העזו להצחיק אותנו, להראות לנו רגשות שאי אפשר לשים על מלאך או קדוש. שם נמצאת האנושיות."

אני מנסה לראות את האנושיות בדמויות המאובנות.

"את צילמת אותם?" אני שואלת.

"כן," היא אומרת. "בקיץ נסעתי לאיטליה ו..." היא מסתכלת עלי, ואני מסתכלת עליה. "ופגשתי את יוני, ונסענו לבארי לצלם אותם." היא מסיימת את המשפט וגוש נתקע לי בגרון.

בקיץ הזה נפרדנו. כל כך חיכיתי שיוני יחזור מלונדון לחופשת הקיץ, אבל הוא רצה לנסוע לאיטליה, לטייל עם ההורים שלו. הרגשתי נבגדת, כעסתי, לא דיברתי איתו כמה ימים, ואז הוא נפרד ממני. "אני אוהב אותך, אבל זה לא עושה לנו טוב, המרחק," הוא אמר. הוא צדק, המרחק באמת עשה לי רע, אבל רק מפני שרציתי להיות איתו, להיות חלק מהעולם שלו, כל הזמן.

הפרידה לא פתרה את זה בשבילי.

אני מרימה את הראש ורואה שאלנה מסתכלת עלי. "נעמה, יוני נסע ללונדון כי הוא רצה ללמוד משפטים. זאת הייתה הדרך היחידה שלו. את צריכה להבין את זה."

"את לונדון הבנתי," אני אומרת. "את איטליה לא."

אני מתרכזת בדמויות השוליות על המסך. מכחכחת בגרון לשחרר את הגוש. "אהבה זה גם חשוב. זה לא קורה כל יום, לא ככה."

אלנה שותקת לרגע ואז אומרת: "נכון, אהבה זה חשוב, אבל יש גם עניין של עיתוי. נפגשתם קצת מוקדם מדי. יוני... הוא לא לגמרי אפוי."  

שתינו שותקות.

"תגידי נעמה," היא אומרת, והקול שלה עדין. "אם הייתה לך הזדמנות עכשיו... אם היית מתקבלת   למחלקה לפיזיקה בMIT, למסלול הכי נחשב, החלום הכי גדול שלך, לא היית הולכת?"

אני חושבת על מה שהיא אמרה, על החלום הכי גדול שלי. כשהייתי בבית הזה, זה הרגיש ממש קרוב. פשוט להיות איתם.

אני חושבת על ההורים שלי. על החיוך הענק של אמא שלי, מעל כל הקונים בחנות, כשאני באה מהאוניברסיטה. על הבדיחות של אבא שלי, שרק אני צוחקת מהן. על האומץ, שאין לי, לעזוב הכל ולצאת מכאן. אני מרכינה את הראש ואומרת בשקט: "אני לא יודעת אלנה. לא בטוחה שהייתי מסוגלת. בטח שלא לבד."

אני מרימה את הראש ופוגשת את המבט המרוכז שלה. "עוד יהיה לך אומץ, נעמה. את רק צריכה למצוא משהו שממש ילהיב אותך."

אני לא בטוחה.

קצת לפני שאני יוצאת מהבית אלנה מניחה לי יד על הכתף ואומרת: "נעמה, אני אוהבת את הביקורים שלך, אבל אני לא חושבת שזה עושה לך טוב."  היא מסתכלת על הפנים ההמומות שלי ומוסיפה: "את צריכה להיות המרכז של החיים שלך." אני שותקת.

"עוד תיראי, וואקום מושך" היא מחייכת אלי.

אני לא מצליחה לחייך בחזרה.