החיים שרציתי חלק ג' (3/5)

 

בוסטון 2006

אני גוררת את המזוודה שלי לחדר בו אשן בשלושת הימים הבאים. קומה שניה בלי מעלית וחדרים עם מיטות צבאיות. זה הסגנון כאן, ואם זה מספיק לגדולי הדור, גם אני אסתדר.

אני פותחת את הדלת וכמעט נתקלת באישה צעירה ורזה, משקפיים ענקיות על עיניים מלוכסנות. "הי נעמה." היא אומרת.

"הי יוקי! אנחנו שותפות לחדר?"

"ככה זה נראה" יוקי מחייכת. "שמתי את הדברים שלי על המיטה ליד החלון אבל אם את רוצה אותה אני יכולה לזוז למיטה השנייה."

אני מסתכלת בשתי המיטות והן נראות לי לא מזמינות באותה מידה. "זה בסדר יוקי, אני אשן במיטה השנייה." אני שמה את המזוודה ליד המיטה ומתיישבת. לא שמתי לב עד עכשיו כמה אני עייפה. הכנס יתחיל היום בערב, ועברו עלי כמעט 24 שעות ללא שינה.

"חשבתי שהגענו מסן-פרנציסקו באותה טיסת לילה." יוקי אומרת.

"נכון, אבל בבוקר ביקרתי חברה שלי בMIT."

"נחמד, איך היה שם?"

"מוזר."

"מוזר?"

אני מנסה לשחזר את השתלשלות הדברים כדי להסביר ליוקי, ולעצמי. "החברה שלי קיבלה מישרה במחלקה חדשה בביולוגיה של מערכות, וכשהייתי שם היא הכירה לי את סגן ראש המחלקה."

"אוקי."

"הוא דיבר איתי חצי שעה ואז אמר שהם מחפשים שם אנשים כמוני."

"וואו!"

"לא מחפשים אנשים כמוני בMIT."

יוקי צוחקת. "זה נראה שהוא חושב אחרת."

אני מסתכלת ביוקי, ומזכירה לשתינו. "יוקי, אני רק שנה וחצי בביולוגיה, ואין לי תוצאות. על רעיונות יפים לא מקבלים משרה."

יוקי מושכת בכתפיה ואומרת "אני למדתי מהרעיונות שלך."

לזה אין לי תשובה.

יוקי מתיישבת על המיטה שלה ומסתכלת עלי. "היית רוצה להישאר כאן? כלומר, בארצות הברית, אחרי הפוסט."

אני חושבת על השאלה שלה. אני ממש אוהבת את המעבדה שאני נמצאת בה. אף פעם לא הרגשתי כל כך מחוברת למה שאני עושה כמו כאן - שאני חלק ממשהו גדול ממני. אני אוהבת את העיר הקטנה בה אנחנו חיים ואת בית הספר של הילדים. אין לי ספק שאני במקום הנכון עכשיו, אבל אחר כך... לראות את ההורים בסקייפ פעם בשבוע, אבא שלי מבקש להסתכל על הילדים דרך המסך, כל הרגעים בהם אני נזכרת שאני אורחת כאן.

"אני לא יודעת."

"אני לא רוצה להישאר כאן." היא אומרת. "אני רוצה לחזור לטאיוואן. משהו בחיים כאן, לא נכון לי. מוגזם."

היא קמה ונכנסת למקלחת ובדרך שואלת: "מתי את מרצה?".

"מחר בערב." הנשימה שלי קצת מתקצרת, ואז אני נזכרת שהיא מרצה היום, ממש עוד מעט. "יוקי! בהצלחה היום!" אני קוראת. היא יוצאת מהמקלחת ומסתכלת עלי בחשש. "יוקי, את תהיי מעולה. אני אוהבת את ההרצאות שלך ויש לך תוצאות ממש טובות". היא מחייכת חיוך קטן. "אני מקווה. רוצה ללכת לאולם ביחד?"

"בטח יוקי, אני מתארגנת ובאה איתך."

--

יוקי הרצתה מצוין. אחר כך פגשנו אנשים, דיברנו, צחקנו. בלילה שכבתי במיטה הצבאית ולא נרדמתי. לא בגלל המיטה, בגלל המתח. זאת הפעם הראשונה שאני אדבר בכנס הזה ואני מקווה שזה יעבור בשלום.

אני נכנסת לאולם ורואה שהוא מלא. נראה לי שרוב המשתתפים בכנס הגיעו דווקא למושב הזה, והמנחה שלי יושב בשורה הראשונה. המושב מתחיל. הרצאה ראשונה, שניה, ואז קוראים בשמי. הגוף שלי רוצה להישאר בכיסא, אבל הראש שלי יודע שזאת לא אפשרות, אז אני קמה להרצות.

אני מתחילה להסביר על ההיררכיה בתוכנית הבקרה הגנטית. אני מנסה לחבר את העבודה של המעבדה שלנו לדרך שבה פיסיקאים שאני מכירה מדברים על מעגלי בקרה. אני מגיעה לשקף עם המון מעגלי בקרה מסובכים, ונאנחת, בלי להתכוון. אני מסובבת את הראש לקהל, לראות אם מישהו שם לב, ואני רואה הרבה פרצופים מחייכים וזה משחרר אצלי משהו. ההרצאה מתחילה לזרום ואני אפילו נהנית. בסוף ההרצאה מחיאות כפיים רמות והמון ידיים באוויר, שאלות חכמות, מאירות, מאתגרות.

 כמו שצריך.  

אחרי המושב ניגשים אלי כמה אנשים ושואלים אותי עוד שאלות. כשאני יוצאת מהאולם, חוקר מבוגר מחייך אלי ואומר לי: "סוף סוף הבנתי מה שהמנחה שלך מנסה להסביר לנו כמה שנים." אני מסתכלת עליו, מעכלת את המילים, ורק אחרי רגע נזכרת להגיד "תודה!"

אני הולכת לחדר, להירגע.

 --

אני נשכבת במיטה עם הלפטופ ופותחת מייל מעיתון ששלחתי אליו כתבה על העבודה במעבדה שלנו. העיתון עומד לפרסם גיליון מיוחד על העבודה של המעבדה והמנחה שלי ביקש ממני לכתוב כתבה קצרה שתעלה לאתר של העיתון. העורך כותב שהם רוצים לפרסם את המאמר שלי ומקווים שאוכל לתקן לפי הערות השופטים. אני קוראת את המכתב כמה פעמים כי אני לא מבינה. לא שלחתי מאמר, שלחתי כתבה. אבל זה מה שהעורך כותב - הם רוצים לפרסם את מה ששלחתי בתור מאמר.

אף פעם לא פרסמתי בעיתון כזה.

אני חושבת על הפגישה בMIT, על ההרצאה ועל המייל הזה. אף פעם לא התלהבו עד כדי כך משום דבר שעשיתי. אף פעם. 

אני סוגרת את המחשב ומתיישבת במיטה. מסתכלת מהחלון על האורות על המפרץ. כל כך יפה כאן, וזר.

אני מתקשרת לרמי.

"הי רמי, מה נשמע?"

"בסדר. הכנתי לילדים ארוחת ערב ועכשיו הם רואים טלוויזיה. איך אצלך?"

"לא יודעת. יותר מדי טוב."

"מה קרה?"

"אתה זוכר את הכתבה שכתבתי לסיינס?"

"כן."

"הם רוצים לפרסם אותה כמאמר. אני לא מבינה למה! לפחות זה לא לעיתון הראשי, אלא לעיתון בת שלהם."

"מזל."

"ממש. ואתמול, כשביקרתי את דלית, כמו שהצעת לי?"

"נו?"

"היא הכירה לי את סגן ראש המחלקה והוא דיבר איתי על זה שהם מחפשים אנשים כמוני וכשאהיה מוכנה אצור איתם קשר."

"וואו, נהדר!"

"אני אף פעם לא אהיה מוכנה."

"ברור שלא. עוד משהו?"

"איך ידעת? היום, בהרצאה שלי, כולם מתו עלי. בחיים לא הגיבו להרצאה שלי ככה. מלא באו אלי אחר כך ומישהו אמר לי שהבוס אמר שאני אהיה הפוסט דוקית הכי טובה אי פעם."

 "באמת קשה." אני שומעת את החיוך בקול שלו.

"רמי! זה לא מצחיק, זה מטורף. זה בכלל לא מרגיש לי קשור אלי. הניסויים שלי לא עובדים, זה רק החיבורים שאני עושה שהם אוהבים, הסיפור שאני מספרת. אני לא יודעת מתי אגיע למשהו שלי." 

אין מספיק חמצן בחדר, אני פותחת חלון.

הקול הרגוע של רמי מגיע אלי: "נעמה, את כתבת את הכתבה, דיברת עם סגן ראש המחלקה והצגת את ההרצאה."

"אז מה..."

"זה נשמע, יחסית, שלך."

"הרעיונות כן. הביצוע לא."

"את בטוחה שהביצוע לא יגיע?"

אם אני בטוחה שלא? "לא. אבל..."

"אז תחכי בסבלנות. יש דברים יותר גרועים מזה שאנשים יאהבו את הרעיונות שלך. את אפילו יכולה להנות."

"לא. זה ממש לא בא בחשבון." אני אומרת, אבל לא מצליחה שלא לחייך.

"ממש יפה פה... אבל בא לי כבר לחזור הביתה."

"הכל יחכה לך כאן, בבית."