הילה סיפרה לאמא שלה

 הילה סיפרה לאמא שלה. לא ידעתי שאפשר לספר לאמא דברים כאלו, אבל הילה סיפרה לאמא שלה, וזה שינה את הכל.

זה התחיל ביום שישי, בנסיעה לחווה החקלאית. ישבתי ליד הילה באוטובוס והחזקנו ידיים. לפעמים הילה היתה מחזיקה את הידיים שלי, וזה היה נעים. ראיתי את שירה מסתכלת עלינו בחיוך רע, ומתלחששת עם ענבל. ענבל סובבה את הראש, הסתכלה עלינו וחייכה. גם החיוך של ענבל לא היה טוב, אבל קשה להתחרות ברוע של שירה.

לפני שעלינו לאוטובוס שירה ניגשה אלי ושאלה: "נעמה, את אוהבת את הילה?" והסתכלה עלי, עם העיניים הירוקות שלה, בחיוך עקום. הרגשתי שזאת לא שאלה טובה, אז עניתי: "מה את רוצה?" היא משכה בכתפיים, הסתובבה והלכה לשאול את הילה אם היא אוהבת אותי. הילה ענתה לה "כן."

בחווה עשינו את הדברים שעושים בחווה חקלאית בכיתה ו' - הלכנו לשדה וקטפנו בוטנים. זה לא בדיוק לקטוף, כי הבוטנים נמצאים מתחת לאדמה, אז צריך לשלוף אותם ביחד עם השיח שמלא בבוץ. אבל זה מה שעושים שם ובסוף מקבלים בוטנים לקחת הביתה. גם בשדה שמתי לב ששירה מתלחששת עם בנות והן צוחקות ומסתכלות עלי ועל הילה, ששלפה בוטנים מהאדמה לידי. ידעתי שמשהו לא טוב קורה, אבל לא הבנתי עדיין מה.

באוטובוס חזרה לבית הספר היה חם, והרגליים שלנו נדבקו למושבים. ישבתי ליד הילה, הסתכלתי מהחלון על השדות הירוקים בחוץ ושמחתי שאני כבר לא קוטפת בוטנים מלאי בוץ, ואז שמעתי את ענבל אומרת בקול רם לחברה שלה: "הילה ונעמה לסביות." ושתיהן צחקו. משכתי את היד שלי מהיד של הילה שישבה לידי והסתכלתי עליה באימה. "שמעת את זה?" שאלתי בלחש. "כן." היא אמרה. היא לא נראתה מבוהלת כמוני, אז ניסיתי להירגע. החזקתי את שקית הבוטנים שקיבלתי מהחווה והמשכתי להסתכל מחוץ לחלון, אבל כל צחוק ששמעתי הקפיץ אותי.

מזל שזאת נסיעה קצרה מהחווה לבית הספר, מגיעים מהר והולכים הביתה. כשירדנו מהאוטובוס הרגשתי את המבטים של שאר הילדים והחיוכים היודעים שלהם, ושנאתי אותם. שנאתי אותם ופחדתי. ידעתי שאנחנו לא לסביות, אלא רק חברות טובות, וידעתי גם שאין לי שום דרך להוכיח את זה, כי הם כבר החליטו מה אנחנו.

"רק" חברות טובות.

אולי בשביל שירה. בחברות שלנו אין שום "רק".

הילה הייתה האדם הראשון שהכרתי שאהב ספרים כמוני. שיכולתי לדבר איתה על דברים שהרגשתי, על חלומות. כשהיא הצטרפה לכיתה שלנו אחרי שהמשפחה שלה חזרה מאנגליה בכלל לא חשבתי שנהיה חברות. היא נראתה לי מוזרה, עם העיניים הכחולות מלאות הדמעות שלה. לא הבנתי איך היא לא מתביישת לבכות בכיתה, כשאמא שלה הלכה. שירה תחסל אותה, חשבתי. אבל זה לא קרה, הרוע של שירה לא עבד על הילה. איכשהו, הילה ואני התחלנו לדבר, וכשהתחלנו לדבר, לא הפסקנו.   

הבית של הילה ממש לא היה בדרך לבית שלי, אבל תמיד הלכתי איתה ומשם לבית שלי, זה האריך את הדרך רק פי שניים. כשירדנו מהאוטובוס, הילה הסתכלה עלי ושאלה: "את באה?" ענבל ושירה עמדו בצד והרגשתי את המבטים שלהן על העור שלי. "הן אומרות שאנחנו לסביות, וצוחקות עלינו." אמרתי לה בשקט. היא הסתכלה עלי עם העיניים הכחולות שלה, ואמרה: "אני יודעת. את באה?" הרכנתי את הראש ואמרתי "לא היום."

הדרך הביתה לבד, הייתה הכי ארוכה שאני זוכרת.

 --

אני מגיעה הביתה ונכנסת למטבח. אמא עומדת ליד הכירה ומבשלת אוכל לשבת. ריח של אורז, בשר וטרשי, התבשילים שאני הכי אוהבת. "הי נעמונת, חזרת מוקדם" היא קוראת אלי. "יום שישי, יום קצר." אני עונה לה. "איך היה בבית הספר?" אמא שואלת. אני שותקת רגע ואז עונה: "בסדר. היינו בחווה החקלאית, הבאתי בוטנים."  ומראה לה את השקית. "מלאי בוץ" היא אומרת. "כן, שלפנו אותם מהאדמה." "אם תנקי אותם, אני אכין אותם." היא אומרת ובוחשת בסיר. "אבל קודם תאכלי משהו."

אני הולכת לחדר שלי ושל אחותי הגדולה, רותי, שמה את התיק ליד המיטה ומתיישבת.

כבד לי.

רותי יושבת ליד שולחן הכתיבה בחדר, מפנה את ראשה אלי ואומרת: "יופי שבאת. חיכיתי לך לאוכל." אני קמה בעקבותיה ואנחנו הולכות למטבח. שתינו מכינות לעצמנו ארוחה ממה שיש במקרר, חומוס, פסטרמה, סלט טורקי ומלפפון, הארוחה האהובה עלי, כמו בכל יום שישי, אבל היום אין לי תיאבון.רותי מסתכלת עלי ושואלת: "מה יש לך נעמונת?"  

אני חושבת על מה שהיה ולא בטוחה מה היא תחשוב ומה היא תגיד, אני מתביישת, אז אני אומרת: "שום דבר, משהו בבית ספר," ולוקחת ביס מהלחם. היא מסתכלת עלי עוד רגע ואנחנו ממשיכות לאכול בשקט.

אחרי הצהריים אני מנסה להתרכז בספר שאני קוראת ולא מצליחה. שירה וחבורת המקובלים נפגשים בימי שישי למסיבות סגורות ששאר הכיתה לא מוזמנת אליהן. תמיד קינאתי בהם, הילדות היפות והבנים החכמים. גם מיקי, הבן שחיבבתי, היה בחבורה. הוא היה חבר של ענבל ולא ידע שאני קיימת. כשהילה הגיעה לכיתה, הם צירפו אותה אליהם, אבל אחרי כמה פעמים היא עזבה אותם. אני לא מצליחה לדמיין איך אפשר לא לרצות להיות בחבורה. אני חושבת על זה שבטח במסיבה הם מדברים עלי ועל הילה והבטן שלי מתכווצת.

כשהיינו בכיתה ב', שירה והבנות האחרות עשו חרם על חברה שלי, סיגלית. הן עמדו מסביב למתקן הטיפוס וקראו בקולי קולות: "חרם על סיגלית!", פעם אחר פעם. סיגלית הייתה למעלה, ועברה משלב לשלב על המתקן. אני עמדתי בצד, הסתכלתי עליה ועליהן, ולא ידעתי מה לעשות. רציתי להגיד להן להפסיק אבל כל כך פחדתי שלא יכולתי לזוז או לפתוח את הפה. בסופו של דבר הפעמון צלצל והבנות חזרו לכיתה. סיגלית נשארה על המתקן.

חזרתי לכיתה בלי להגיד לה כלום.

יש לי צמרמורת כשאני נזכרת. אני לא רוצה שיום ראשון יגיע.

--

יום ראשון מגיע ואני לא רוצה ללכת לבית הספר. אין לי ברירה, אז אני הולכת ממש לאט. אני מאחרת, וכשאני מגיעה לכיתה, כולם כבר בפנים והשיעור התחיל. המחנכת שלנו מסתכלת עלי ומהנהנת לי להיכנס ולהתיישב.

אני הולכת מהר למקום שלי ומרכינה את הראש, לא מסתכלת על אף אחד. כשאני מתיישבת, אני שמה לב שהיא מדברת על משהו שלא קשור לשיעור היסטוריה ושיש שקט לא רגיל בכיתה. אני מקשיבה ולחרדתי מבינה שהיא מדברת על מה שקרה ביום שישי. איך היא יודעת?

בימים רגילים, הקול שלה עולה ויורד, כאילו היא שרה, והיא מצליחה לגרום לשיעורי היסטוריה להיות צבעוניים ומלאי עניין. אבל עכשיו היא מדברת בשקט וברצינות. היא לא צועקת ולא מאיימת, היא פשוט מסבירה. היא אומרת שלהפיץ שמועות על מישהו ולהגיד עליו דברים לא נכונים זה דבר אכזרי. היא מדברת על איך זה מרגיש כשכולם מדברים עליך, על זה שאפשר לפגוע במישהו גם בלי לגעת בו.

אני יושבת ומחכה שמישהו  יצחק או יגיד משהו מגעיל עלי ועל הילה, אבל אף אחד לא מדבר.

בהפסקה אף אחת לא מצחקקת ולוחשת או מסתכלת עלינו. כל אחד עסוק בענייניו. אני נושמת. אני מתיישבת ליד הילה והיא מספרת לי שהיא סיפרה לאמא שלה, ואמא שלה התקשרה למחנכת.

לא ידעתי שאפשר.   

רחובות 1981.

הילה סיפרה לאמא שלה

  הילה סיפרה לאמא שלה. לא ידעתי שאפשר לספר לאמא דברים כאלו, אבל הילה סיפרה לאמא שלה, וזה שינה את הכל. זה התחיל ביום שישי, בנסיעה לחווה החק...