החיים שרציתי פרק ד' (4/5)

 

קיבוץ באמצע המדבר, נגב 2016

השבילים של הקיבוץ חשוכים, וכשאני נכנסת לחדר אני מסתנוורת מהאור. הרבה אנשים יושבים ומחייכים על כיסאות מפלסטיק, ומישהי, שאני לא מכירה עומדת ומדברת. על המסך תמונה של שתי נשים רוכנות על מיקרוסקופ. הדוברת מספרת על המקצועיות של הלן, על הדיוק, על תשומת הלב לפרטים, ועל ההתלהבות שלה מהתוצאות. הקול שלה רועד מהתרגשות כשהיא מסיימת: "הלן, בזכותך למדתי להתבונן ולראות, בזכותך הפכתי למדענית." הלן מנידה את ראשה, כאילו אומרת, "מה פתאום, זאת את בעצמך". וכולם מוחאים כפיים.

אני מוצאת לי מקום לשבת ומקשיבה לדוברים. אחד אחרי השני עולים חוקרים, מכל העולם, ומודים להלן על מה שלימדה אותם. הם מספרים סיפורים מצחיקים, מלחיצים, משונים, ואני מאמינה להם.

פגשתי את הלן לפני ארבע שנים, כשפתחתי את המעבדה שלי בחיפה. באתי אליה לשאול משהו קטן, פרט טכני, ונדהמתי מהעבודה שלה. החלטתי שאם יש מישהי כזאת בארץ, אני צריכה לעבוד על שאלות שנוגעות במדע שלה. ארבע שנים אחרי אני יודעת שבחרתי נכון, איזה כיף שבאתי לכאן.

--

הרצאות מרתקות ומאתגרות, התחומים מסחררים לי את הראש – מדע חומרים, כימיה, ביולוגיה, והמערכות – מחיידקים ועד בני אדם. אני רושמת במהירות, מנסה לשמר את מה שאני שומעת. אני חושבת על התוצאות האחרונות שלנו, ואיך הן מתחברות למה שהאנשים מספרים. לא תמיד אני מסכימה עם מה שהם אומרים, אבל לא מוצאת דרך להגיד את זה.

אחרי ארוחת הצהריים יש סיור. אני לא הולכת לסיורים בכנסים, מעדיפה לנצל את הזמן לעבוד בחדר, אבל איך אפשר להגיד לא לטיול לריף אלמוגים בן 250 מיליון שנים? כשאני עולה לאוטובוס אני עוברת על פניה של אישה יפה, שעומדת ומדברת עם אחד החוקרים. כשאני מתיישבת, אני מופתעת לראות את העיניים הכחולות שלה נעוצות בי. היא מתקרבת אלי ואומרת: "אני חושבת שלמדנו ביחד בתיכון." אני מסתכלת עליה בריכוז. "את מיכל לרנר!" היא מחייכת ואומרת: "עכשיו מיכל ניר". איך לא זיהיתי את מיכל לרנר, היפיפייה של התיכון?

"אני נעמה."

"הי נעמה, אפשר לשבת לידך?"

"כמובן!"

למרות שלא החלפנו מילה בתיכון, בנסיעה הזאת אנחנו מדברות כמו אחיות. אני מספרת לה על המעבדה שלי, על כמה קשה למצוא סטודנטים, כמה קשה להתקדם במחקר. משהו בדרך שבה היא מקשיבה עושה את זה קל לספר על הקושי והלבטים. 

היא מספרת לי על העבודה שלה. היא פיזיותרפיסטית ומאמינה שתנועה חיונית להחלמה משבר. היא מספרת לי על החלום שלה להוכיח את זה במחקר שהיא עושה על דגים. היא מספרת לי על אחותה, שהלכה עם בעלה לגדל ענבים במדבר. ואז אומרת: "אי אפשר לעשות דברים כאלו בלי גב חזק."

אני מהנהנת. ברור, צריך כסף, צריך בטחון.

"גב, את יודעת - אנחנו צריכים לדעת שגם אם נכשל יאהבו אותנו."

אני מרימה את הראש ומסתכלת עליה. היא מסתכלת החוצה, למדבר שבחוץ. 

"רק ככה אנחנו יכולים ללכת על מה שאנחנו רוצים לעשות, אפילו אם זה לא בטוח." היא מסתובבת אלי ואומרת: "ההורים שלי ידעו לתת לנו גב כזה תמיד, היה לנו מזל."

עכשיו אני מסתכלת דרך החלון. גבעות צהובות, עגולות, מסולעות, נפרשות עד לקצה האופק. אני מבינה משהו שלא ראיתי קודם, ואומרת: "את יודעת, ההורים שלי לא היו חזקים בזה. אבל... בעלי נתן לי גב כזה."

היא מחייכת אלי, לי קצת קשה לחייך.

"אני לא חושבת שנתתי לו גב בחזרה. אבל אני רוצה לתת."

היא מהנהנת אלי.

האוטובוס נעצר. אנחנו קמות ויורדות מהאוטובוס לסייר בריף המאובן.

--

אני עולה להרצות. הצלחתי להכניס את כל המחשבות שלי על מה ששמעתי כאן ואת כל מה שעשינו בארבע השנים האחרונות להרצאה. מיכל מחייכת אלי מהצד.

אני מחייכת בחזרה.

אני מוכנה.

יאהבו או לא, זה שלי.

--

אהבו, מאוד.

אחרי שכולם הולכים לחדרים, אני יושבת עם מיכל ליד חדר האוכל. צרצרים שרים בדשא והאויר של המדבר קריר.

"נעמה, אני לא חושבת שאת יודעת מה קורה לך כשאת עולה על במה."

"מה קורה לי?"

"את הופכת לבן אדם אחר. את מלאת כריזמה, את מצחיקה, את כמו מגנט. אי אפשר להוריד ממך את העיניים."

לא ידעתי.

"תמיד אהבתי להופיע. כשהייתי ילדה רציתי לשחק בתיאטרון."

"אז מצאת את הבמה שלך." היא מחייכת.