החיים שרציתי, פרק ה' ואחרון.

 

חיפה 2026

שחר עצובה.

אני יושבת בחדר שלה, שרמי צבע מחדש והיא וגבע, החבר שלה, סידרו כל סוף השבוע, ומנסה להבין למה היא עצובה. אני מרימה דף ריק מהרצפה ומוצאת עט ונותנת לה. "ציירי את עצמך," אני מבקשת.

היא מציירת את עצמה, קטנה ועצובה. ואז חוף ים, ועץ דקל. היא מציירת צפרדע ענקית מחג המתים המקסיקני ששואלת אותה מה שלומה. גבע מחקה את הקול העמוק של הצפרדע. שחר עונה לצפרדע שהיא עצובה. אני כותבת, בשם הצפרדע: "את חייבת לצייר" ושחר עונה, בשם עצמה על הנייר: "אין לי זמן." אני כותבת בשם הצפרדע, "זמן הוא אשליה." שחר כמעט צוחקת.

הדף חי, כמו שרק שחר יודעת להחיות דפים בחמש דקות וגבע אומר: "אולי כדאי לעשות עם הכישרון הזה משהו." שלושתנו מחייכים, אבל שחר עדיין עצובה. גבע מניח יד על הכתף של שחר ואני נותנת לה נשיקה על הראש.

--

אני יושבת בסלון ומסתכלת על הדף ששחר ציירה, ומרימה את הראש כששחר נכנסת: "מותק שלי, למה אין לך זמן?" אני שואלת.

שחר מתיישבת לידי ואומרת: "אני עובדת על האנימציה לסרט של ארני, כל היום. זאת העבודה הראשונה שלי שאני ממש מאמינה בסרט שאנחנו יוצרים, אבל בסוף היום פשוט אין לי כוח לצייר בשביל עצמי." היא נאנחת וממשיכה: "אני מפחדת שלא אצליח לעשות את זה יותר." 

אני מושכת אותה אלי ומחבקת אותה. היא מניחה את הראש על הכתף שלי ואומרת:  "כשהייתי ילדה, הייתי מציירת כל הזמן, מספרת לעצמי סיפורים, בכל מקום. חשבתי שיום אחד, כשאהיה גדולה, אעשה עם זה משהו, אהפוך את זה לסרט. ועכשיו אני גדולה ואני לא עושה עם זה כלום. מה זה אומר?"

הפנים שלה מלאות דאגה. אני מחזיקה אותה קרוב ואומרת: "למה גדלת כל כך שאני לא יכולה לפתור את הבעיות שלך יותר?" היא מחייכת חיוך עצוב.

"אם עכשיו אין לי זמן, מתי יהיה? זה השיא שלי. אמור להיות." היא ממשיכה, "אני רוצה לעשות יו-טיוב צ'אנל. אבל בכל פעם שאני מתחילה לעבוד על משהו אני לא מפסיקה לחשוב, אם זה יהיה מספיק טוב, או שמחר בבוקר אגלה שכל מה שעשיתי, לא טוב. כמו שהרגשתי שעבדתי על סרט הגמר בשנה ד'. זה הורג אותי."

אני מלטפת את השיער הג'ינג'י הפרוע שלה, ואומרת: "בומי, אל תחשבי על אף אחד כשאת מציירת." היא מנידה בראשה ואומרת: "אני כל הזמן חושבת על אנשים אחרים."

"אז תחליטי שאת מציירת רק לעצמך ואף אחד לא יראה את זה אף פעם. מותר לך להחזיק את זה אצלך."

היא מסתכלת עלי וחושבת.

"ואת צריכה להיכשל, מדי פעם, ולראות שזה לא סוף העולם."

"אף פעם לא נתתי לעצמי להיכשל." היא אומרת בשקט, "תמיד הצלחתי להצליח בסוף."

"אז אל תצליחי. תפליצי משהו מחריד, ותראי ששום דבר לא נשבר. כולם מפליצים! כל הזמן!" היא מחייכת, ואני נזכרת בדמויות השוליות של אלנה ומחייכת גם. "לא כל דבר שאת עושה חייב להיות הכי חשוב. הכי מוצלח. מספיק שתיהני ממנו."

היא מסתכלת עלי, ואני אומרת "זה לא אמור להיות קל."

היא מהנהנת: "רק להיות שלי."