החיים שרציתי - חלק 2 (מתוך 4)

ירושלים 2003

"נעמה, שחר נרדמה, אני יוצא". רמי יוצא מחדר הילדים, מדלג על ערמת הכביסה, אוסף את תיק הכדורסל, מטביע נשיקה ויוצא לפני שאעצור אותו.

אין לי סיבה לעצור אותו, למרות שאני קצת רוצה. הוא יוצא לשחק כדורסל עם חברים. לפחות אחד מאיתנו עושה ספורט.

אני נועלת את הדלת וחוזרת לסלון שלנו. שתי ספות קטנות שקנינו בזול, שולחן שמצאנו, טלוויזיה שקיבלנו מתנה. אני שוקעת בספה האדומה. השקט סוגר עלי. אני מדליקה את הטלוויזיה. מזפזפת בין הערוצים. שום דבר לא תופס אותי.

אני סוגרת את הטלוויזיה, קמה והולכת לחדר הילדים, מסתכלת על שחר ישנה. הנשימה שלה עולה ויורדת. היא שלווה. גם שיאון ישן. היד שלו מחבקת את פיל הפרווה. הם אף פעם לא לקחו מוצץ. רק הנקה. את זה עשיתי כמו שצריך.

אני חוזרת לסלון, מתיישבת על הספה ופותחת את הספר שהשאלתי מהספרייה אתמול. ספר על חיי האהבה של רווקה בלונדון, והסערות שלה לא ממש מדברות אלי. הם לא יודעים שום דבר על אהבה, הרומנים האלו. לא על המחיר ולא על הערך.

אני מניחה אותו בצד ומתחילה לקפל את הכביסה, יש לה ריח טוב. צריך לבדוק איזה מרכך קנינו. אני מקפלת את המכנסיים הקטנים של שחר ונזכרת בפגישת הקבוצה של המעבדה, שהייתה היום. לפני הפגישה מורן ניגשה אלי וביקשה שלא אשאל שאלות. "למה?" שאלתי אותה. "כי את שואלת שאלות נורא קשות וזה לא נעים." היא אמרה.

לא נעים.

לא שאלתי.  

אני מקפלת חולצה של שיאון כשאני שומעת רעש מחדר הילדים וקמה לבדוק. שיאון עומד במיטה ומושיט אלי ידיים. אני מרימה אותו אלי ומחבקת את הגוף המנומנם והחמים שלו. לראש שלו ריח נעים, של שמפו התינוקות. אני הולכת איתו לסלון, מכבה את האור ומתיישבת איתו על הספה. הידיים שלי נחות על כרית הנקה, והראש הקטן שלו נח על היד שלי.

שקט בבית. לא רוצה לקרוא, לא יכולה לקפל כביסה. אני מסתכלת על השעון. עשר בלילה. לא מאוחר מדי להתקשר לאירית. אני מותחת את היד בעדינות אל הטלפון, כדי לא להעיר את שיאון הרדום, ומחייגת.

"הלו" בעלה של אירית עונה. "הי דני, מה שלומך?" אני עונה בשקט.

-        "שלומי מצוין, ומה שלומך?

-        "אני בסדר. אתה יודע."

-        "אני לא יודע, בגלל זה אני שואל. איך במעבדה?"

-        "מתקדמת, לאט. בשבוע שעבר שלחנו מאמר לפרסום על חישה אופטית של נוירונים."

-        "יפה מאוד."

-        "לא יודעת כמה יפה. לא בטוחה שזה יעבוד, אבל זה מה יש."

-        "מה עם רמי?"

-        "לא להיט, אבל הוא עובד".

שתיקה. ואז דני אומר בשקט: נעמה, אם את תקועה, ורמי תקוע, למה שלא תצאו לפוסט בארה"ב?"

אני חושבת על מה שהוא אמר.

רמי תמיד דיבר על פוסט בארצות הברית, ואני לא רציתי להשאיר את ההורים שלי לבד. רציתי שיכירו את הילדים ויראו אותם גדלים, לא דרך מסך. שהילדים יכירו אותם. הפעם זה לא נשמע משכנע בראש שלי, אבל אני מנסה בכל זאת:

-        "פוסט במה? אני כבר לא מתלהבת מפיזיקה. לא ממחקר ולא מפיתוח."

-        "את מתעניינת בביולוגיה, לא?"

-        "אבל אני לא יודעת כלום על ביולוגיה."

-        "זה משהו שאת יכולה לשנות."

זה נכון, אבל האם אני רוצה לשנות?

 " בואי, אתן לך את אירית."

 "הי חמודה" אני שומעת את הקול הנעים של אירית.

"הי אירית. דני אמר שאנחנו צריכים לצאת לפוסט."

"ומה את חושבת?"

אני מסתכלת בשיאון הישן על זרועותיי, בכביסה שקיפלתי וזאת שעוד מחכה בערמה, נזכרת בשאלות שלא שאלתי בפגישת הקבוצה, ולהפתעתי אני שומעת את עצמי עונה לה: "אני חושבת שהוא צודק".